אמנות משנה מציאות

התגלות נטולת רכב-אש

המציאות והאמנות מנהלים כבר שנים רבות ריקוד משונה וצמוד. כשהאמנות מעמידה מיצג מתקתק ופשטני מדי, המציאות מתרחקת, כשהמציאות מתעכרת מדי, האמנות מנסה לעדן אותה. בתהליך ארוך ומרתק השתיים משקפות, משנות ומשפיעות זו על זו.

אוהל הדוד תום הוא דוגמא מפורסמת לכך. הספר המספר סיפורה של משפחת עבדים וגלגוליה, שראה אור באמצע המאה התשע עשרה, חולל את התפנית שנדרשה בדעת הקהל בארצות הברית לביטול העבדות. השנה זכה באוסקר בפרס השחקן הטוב דניאל די לואיס שגילם את תפקידו של אברהם לינקולן במאבקו להביא לאישור בית המחוקקים את התיקון ה13 לחוקה האמריקאית. אגב, בסרט עצמו לא רואים אפילו רמז לעבד סובל מרשעות אדונו או מהצלפות שוטו. הסרט עוסק ביכולתם של בני האדם לחולל שינויים היסטוריים במציאות שלהם, וביכולתה של הפוליטיקה לקיים במציאות האנושית את צו המצפון והרוח. הפוליטיקה, כמו פוליטיקה, עושה זאת באופן מסורבל ומעצבן, מאד לא הירואי, ולמרות זאת רוח של גדלות נושבת מעל קטנות התרגילים המפלגתיים והאישיים. באחד הרגעים היפים והדרמטיים בסרט, נכנע הלוחם הגדול לזכויות האדם – תאדיאוס סטיבנס הרפובליקני, ומתפשר על עקרונותיו, כדי לקדם את יישומם בפועל. "האם אתה מאמין בשוויון של כל בני האדם?" שואל אותו אחד מיריביו. הוא מאמין, כמובן, אבל אם יאמר זאת, הוא יפחיד את בית הנבחרים. לכן הוא מתאפק, בולע את גאוותו ועקרונותיו, ומצהיר: אני מאמין שבני האדם צריכים להיות שווים מול החוק, בלבד. אף מילה על שוויון פילוסופי או על צלם אלוהים שההכרה בהם תגרור איתה, חלילה, זכויות נוספות, זכות הבחירה למשל.

צריך לראות את סרטו הארוך והחשוב של ספילברג, כדי להבין עד כמה מושרשות היו התפיסות הישנות, כמה מסובך וקשה לעקור אותן. כמה מפחדים אנשים מערעור משמעותי כל כך של המציאות שבה הם חיים. מה יהיה על הכלכלה, הם שאלו. מה יקרה לשחורים אחרי השינוי. איך ישפיע הדבר על החברה כולה. המתנגדים לחוק, מלמד הסרט, אינם אנשים רעים, הם מפחדים מאי-יציבות, כמו כולנו. חוששים משינויים חברתיים וכלכליים חריפים מדי. מי לא מפחד מרעידות אדמה? בלי משים, הופך הסרט ההסטורי, למשל מציאותי מאד על תהליכים ותודעות משתנות.

"מצפונכם התנוון", מטיחים בהם מצדדי ביטול העבדות. "אתם עלבון לנוכחות האלוהית". הנוכחות האלוהית, מצידה, לא ירדה ברכב אש מן השמים כדי להציל דורות של שחורים משנים נוספות של עבדות, אלא הסוותה עצמה מאחורי תרגילים פוליטיים, שקרים ותככים. כדרכה תמיד.

הרס ותיקון בכפיפה אחת

האידיאליסטים הגדולים רוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, על כן הם מהרסים את הבנוי לפי מדת העולם. המעולים יודעים גם לבנות את העולם הנהרס, אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל שהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו הנשפל. (הרב קוק, אורות, זרעונים)

לעיתים מזמנות לי יצירות דרמטיות הרהור בטקסט המוכר והיפהפה הזה. הרב קוק היטיב לאפיין את הסתירה הבלתי אפשרית בין הכוח ההרסני והמחריב שיש בדמויות מסוג מסוים, שלהם קרא 'נשמות מעולם התוהו' לבין בקשת התיקון העצומה המתקיימת בהם, בעת ובעונה אחת. קליבר גרין גיבור סדרה ושמה 'רייק', הוא היפוכו המוחלט של אברהם לינקולן. האחד הוא סנגור ציבורי שאפילו משרד ראוי לשמו אין לו, מעלים מס ומכור לסמים, השני – נשיא מכובד ונערץ, ששחרר את העבדים כמעט כמשה רבנו בשעתו. האחד נכנע למציאות ומשחק לפי כלליה המכוערים ביותר, השני נלחם בה. שניהם הבחינו בריקבון, לאחד היו הכלים לבנות את העולם הנהרס, לשני – אין. ולמרות זאת הצופה חש שהדמות שלפניו גדולה מסך כשלונותיה.

תרגום שמו של קליבר גרין, הוא = "סכין קצבים ירוק". שם אוקסימורוני שנועד לאפיין את מי שנושא אותו: חד כתער, חריף מוח, מבריק כשד, שוחט ממולח של יריביו, ואשר עמוק בתוך חורבות ההרס העצמי שלו מתחבאת, חרישית, נקודה ירוקה. טובה. בחייו המקצועיים כפרקליט גרין הוא איש מבריק, מצליח להגן על המקרים הקשים ביותר. רק על עצמו הוא אינו מגן. כפסע בינו לבין שלילת רשיון עריכת הדין: האיש מכור להימורים, לקוקאין ולנשים. מבטו על המציאות מפוכח, מריר. הוא אינו מצפה ממנה להרבה, באופן מפתיע הוא גם איש שנעים להיות בחברתו, הכנות שלו מרעננת ושנינותו מקסימה. קליבר אינו שונא את העולם אלא בז לו, והצופה חושד שמאחורי כל הלכלוך החיצוני מתחבא אדיאליסט ענק, מאלה שהמשפט מ'אורות' מפליא לתאר: — האידיאליסטים הגדולים רוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, על כן הם מהרסים את הבנוי לפי מדת העולם. באחד הפרקים אומר קליבר שהבעיה שלו היא שאינו יכול להפסיק לאהוב את מי שאי פעם אהב, לכן אינו נוטש את נשיו אף פעם. "מקרים אבודים הם היחידים ששווה להילחם בשבילם", נוהג קליבר לומר. ולכן הוא נלחם למען חסרי הסיכוי, דון קישוט נגד המציאות. נלחם, ומנצח. רק הוא וחייו – מפסידים. בעצם, גם בכך הוא דומה ללינקולן שלחם עבור אחרים, ניצח ושילם בחייו: אלמוני ירה בו והרגו.

"והאישה מטבלת את האישה"

יום אחרי שצפיתי בלינקולן, ביקרתי עם חברה בתערוכתה של נורית יעקבס ינון – מעשה באישה וחלוק. חדר גדול בגלריה תל אביבית שמציג ציורים, מיצבי אמנות, והקלטות וידאו שמספרים על אישה שטובלת בחלוקה במקווה, כאשר בחדר הטבילה נוכחים הדיינים כחלק מטקס הגיור. נושא התערוכה מוכר לי היטב. לפני כמה שנים פרסמנו באקדמות את מאמרה החשוב ופורץ הדרך של הרבנית מיכל טיקוצי'נסקי בנושא טבילת הגרות. במאמרה והאישה מטבלת את האישה, הצביעה הרבנית טיקוצ'ינסקי על בעיית הצניעות העולה מכניסתם של גברים למרחב הטבילה של האישה, ניתחה את המקורות – תלמוד, ראשונים ואחרונים – ולמדה מהם שיש בסיס הלכתי מוצק לשינוי הנוהל הקיים. אין זה המקום לפצוח בדיון הלכתי, כמובן. המנדט של הטור הזה מסתפק בהצבעה על המפגש המעניין בין אמנות, הלכה ומציאות חברתית המתרחש בתערוכה. התמונות ומיצג הוידאו מנכיחים את האישה הטובלת בנוכחות רגליים לבושות המכנסיים שפלשו למרחב הצנוע של בית הרחצה, ובדרך מאופקת מאד צועקים את צעקתה. אני עומדת מול המייצג, ונזכרת בשאלתם של מתנגדי ביטול העבדות מלינקולן: "היום אתם מבטלים את העבדות, מחר תתנו לשחורים זכות הצבעה, ומחרתיים? מחרתיים תתנו את זכות ההצבעה לנשים?!"

לאמנות תפקידה שלה בשינוי המציאות. עוד דור אחד, או שניים, התודעה תשתנה, ההתחשבות בנשים תגבר ועמה היכולת ההלכתית לסמוך על הבלנית – אולי על הדיינית – שתנכח בטבילה ותגייר את אחיותיה הנשים. עוד דור או שניים לא יאמין איש שכך נכנסו נשים לעולמה של היהדות, ולתערוכה הזו יהיה חלק קטן בכך.

לינקולן, סטיבן ספילברג, ארה"ב 2012

רייק, פטר דנקן, ריצ'רד רוקסברג וצ'רלס ווטרסטריט (יוצרי הסדרה), אוסטרליה 2010 יס vod

מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה וְּחָלוּק – טבילת נשים מתגיירות. הילה קרבלניקוב פז • נורית יעקבס ינון • שמעון פינטו, אוצרת: רז סמירה

פורסם ביום ששי, 17.5.2013 במדורי לפנאי ולפנים בתוך מוסף שבת של מקור ראשון.