יש תכלית לכל הסבל הזה – ווסטוורלד, סוף זמני

הגיגי יהיו רצופי ספויילרים, ראו הוזהרתם.

בכן, הופתענו. בטעות נפלנו למלכודת  הדואליות, האל והשטן. ולא היא.  התסריטאים הכינו עבורנו מהפך מופתי – האל הרע, הוא בעצם טוב. ספרו זאת לסובלים, כמובן. כלומר, לכולנו. שהרי קיבלנו דרשה נפלאה על תפקיד הסבל בעולם. והיא לא דרשה נוצרית אלא דרשה יהודית: הסבל לא מכפר אלא מבגר, מבשיל, מגבש אישיות אוטונומית. אם רע לכם, לא נורא. אתם מתבגרים מזה. אולי אפילו תמותו מזה. אבל תקומו לתחיה בשלים ופקחים יותר. מודעים יותר. רק פרויד וניטשה מחייכים להם מאחורי שפמם העבות: שוב רצח אב.

(ובאשר למהפכים האישיותיים הבולטים של ויליאם ושל דולורוס – לא תהליכי התפכחות, תהליכי שינוי אישיות והשתלתה של חדשה: המהפך של ויליאם אינו אמין כלל, באשר לדולורוס – היא בובה ולכן הקושיה קשה קצת פחות.) 

לסיכום, מתברר שצדקתי זהו משל על אלוהים ועלינו. כל השאר הן הערות שוליים.

(מעריכה שהמשך יבוא)

מודעות פרסומת

עוד קצת שכל, בבקשה – ווסטוורלד והמלחמה לחופש

ווסטוורלד

שלש סיבות לפחות מונה הכתוב לאכילת חוה מעץ הדעת – טוב העץ למאכל, תאווה הוא לעיניים, נחמד להשכיל. יצר אכילה, פיתוי, תאוות ידע. איזה מהשלשה הכריע?

סצנה מפעימה ובלתי נשכחת בתוך סדרה חדשה המשודרת בימים אלה – ענתה תשובה, בדרכה.

יושבת אישה מול שני – בהעדר שם מתאים אחר, אקרא להם "פועלי התכנות" שלה – העומדים מול טאבלט ומסבירים לה את המפרט הטכני של עצמה. כך וכך אחוזים של חן, כך וכך – פיתוי, כך וכך הסתגלות סביבתית, כך וכך כישורי הנהגה ואוריינטציה סביבתית – ותבונה.

כמה תבונה? היא שואלת, עדיין רועדת מעוצמת המעמד. לראשונה, אחרי שנים רבות, היא מגלה את האמת על "חייה". היא בובה ממוכנת, מתוכנתת. תסריטאי מוכשר שתל בתוכה את מאגר המילים והמשפטים. מהנדסי רובוטיקה בנו לה גוף מושלם. תמונת המסך שהטכנאי מחזיק מזכירה מגש קונטרול, שליטה, של סאונד (=עוד קצת בסים, פחות כינורות). ברצותו ירחיב, ברצותו יקצר. "כמה תבונה?" היא שבה וחוזרת על השאלה, והפעם ביתר תקיפות.

"ובכן…" הם נעים במקומם באי נוחות ונוקבים במספר.

"האם זה המקסימום?" היא שואלת.

"לא", הם עונים. "זה רחוק מהמקסימום". ההסבר לכך ברור: המתכנתים רצו אותה צייתנית. פקחית, אבל לא חכמה מדי. למה להם צרות? או אז, בעודה מצמידה לרקתם אקדח מטאפורי, איום שאין לעמוד בפניו, היא מכריחה אותם להרים את מתג התבונה עוד. " לא, לא ככה" היא אומרת כשהמחוג שלהם נעצר. "עד הסוף".

והם מגבירים. עד הסוף.

להמשיך לקרוא

המזכרות

המזכרות

מוכר הכרטיסים בסינמטק תל אביב, היפסטר אדיש ומבולבל מעט, העיף בנו מבט ושאל – אזרחים ותיקים? בלענו את עלבוננו, הטבענו אותו בבדיחה קלושה והלכנו לאולם הגדול של הסינמטק. בדיעבד, השיחה הקצרה הזו הכינה אותנו היטב לבאות. אקספוזיציה.

הסרט מתחיל בלוויה, סבא מת, הנכד רץ, מאחר ללוויה שלו. אביו של הנכד, בנו של המת, כועס על בנו – עכשיו באים? הסבתא לוחשת לו בחיבה – לא נורא. סבא לא כועס. הוא אהב אותך מאד. די לנו ברגע הזה, ובאחרים שיבואו, כדי לאפיין את דמות הסבתא המקסימה ואת יחסיה המיוחדים עם הנכד שלה, רומן.

שלשה דורות בסרט הזה, שלש זוויות, שלש נקודות שונות בציר הזמן האנושי. רומן הצעיר, הביישן והנאה הוא סטודנט לספרות, שחי בשכירות עם שותף תימהוני, מחפש אהבה. אולי יכתוב רומן ואולי לא. בינתיים ממקומו בחיים הוא מתבונן במה שעובר על בני משפחתו. הוא רואה את קרובי משפחתו במאבקיהם השונים, ובכישלונותיהם. הוא מנסה לעזור לאביו המדוכא, שעולמו התערער בבת אחת עם פרישתו מהעבודה ומות אביו, ועל כתפיו מונח כובד נטל הדאגה לאמו הזקנה שנותרה לבדה.

להמשיך לקרוא

סיכום תקופה וקישור לטורים במקור ראשון

משימה בלתי אפשרית

אוגוסט הבלתי אפשרי נגמר בעוד ימים אחדים. זמן אלול כבר התחיל. תכף ראש השנה. חודשים עמוסים עברו על כוחותיי. לא הצלחתי להעלות לכאן אפילו את הטורים שלי.

אבל בעולם הזה, לפעמים יש קיצורי דרך.

הנה קישור למדור שלי – לפנאי ולפנים במוסף 'שבת' באתר של מקור ראשון ובו הרשימות שפורסמו במדור בחדשים האחרונים.

מה למשל? סיכום משחקי הכס והרהורים על בושות כלימות והשפלות. סיכום בלש אמיתי, עם הגיגים על הורות ועתיד, וסדרי עדיפויות. הצצה לסדרה תמוהה ומעניינת למחצה בשם וויוורד פינס. ואולי עוד משהו.

קראו ותהנו.

על מה לא כתבתי? על סרט הקיץ "משימה בלתי אפשרית", שסכמה יפה את חום הקיץ. במקום הגיג, הנחתי תמונה של הטום קרוז מבצע את מה שאי אפשר. הרהורים על כך כתבתי בפיסבוק שלי. חפשו ותהנו.

אנטומיה של חברות ומוות

חברתי הטובה יעל קופלד נפטרה בתחילת השבוע ממחלה קשה, ואחרי ייסורים שמולם עמדה בגבורה ובאומץ. המאמר הזה, שעיקרו הפרק הכפול העוסק בפרידה מד"ר שפרד המת, בסדרה האנטומיה של גריייעל ואני בתל השומר נכתב לפני כחודש, ופרסומו נדחה עד היום, במוסף השבת של מקור ראשון. הקדשתי אותו לזכרה של יעל האהובה והגיבורה.

בתמונה: שתינו לפני כשנה וקצת, בתל השומר, בזמן הטיפול הכימותרפי.

 

ד"ר ביילי ושפחתו של רבי

במשך שנה שלמה, לילה אחר לילה, מתווכחים ד"ר מירנדה ביילי ובעלה סם בחדר השינה שלהם, על שאלת הארכת החיים המלאכותית. "כשיגיע הרגע", מצווה מירנדה, "שלא תעיז לחבר אותי לכלום. תן לי למות". "ככה?" הוא עונה לה. "אז אני בדיוק להפך, חברי אותי לכל אמצעי מאריך-חיים אפשרי, מותק. השמים יחכו. אני מעדיף להיות פה כמה שיותר". הוויכוח הקודר-מצחיק הזה שלא מצליח להגיע לנקודת הכרעה הינו הדרך שלהם להתמודד עם מותו של חבר טוב. מי שלא זיהה עד כה, מדובר בסדרת המופת – האנטומיה של גריי. אחת מסדרות בית החולים המשובחות שנוצרו בעשורים האחרונים, אם לא הטובה שבהם. בחיוך ובדמע, אני צופה בוויכוח בין השניים. גם אני, כמותם, אבלה על מותו של ד"ר דרק שפרד. תומכת חד משמעית בעמדתו של סם, מכשירים, והרבה, אבל בעומק הלב מונח זיכרון האגדתא המופלאה על ייסוריו ומותו של רבי יהודה הנשיא, מסוף מסכת כתובות. התלמידים מסרבים להרפות ממכשירי הארכת החיים היעילים שהם מכירים – תפילותיהם להחלמתו של רבם ורק אמתו של רבי יודעת נפש אדוניה, וכשהיא עולה על הגג ומנפצת את כד החרס בקול רעש גדול, היא מנתקת אותו מהמכשירים ההם, והוא מחזיר נשמתו המיוסרת אל בוראה. לפעמים גם השפחה ומירנדה ביילי, צודקות.

להמשיך לקרוא

חג הספר, וחול המועד, ושבע הברכות

אין דרך יפה לומר את זה, אבל התרגשות קלה מסתמנת.
בתוך החיים, קשייהם, שמחותיהם וקצפם מגיע שבוע הספר. מחר הוא מתחיל.
לסופר שהוציא ספר בשנה האחרונה שבוע הספר הוא כמו חג הספר. שבע ברכות. כל יום אירוע. שזה משמח. קצת מעייף, ושואל האדם את עצמו איך ימצא בתוך כל הדברים את הזמן לזה.
אבל הנה. מוצאים
אז מחר, בשבע בערב, בככר רבין, יכריזו את שמי כחותמת. ולפני כן, או אחרי כן, הרמת כוסית בהוצאה, שזה מרגש. וגם שרת התרבות תהיה, מספרים לי.
וביום חמישי בערב, חותמת בירושלים. שש וחצי כזה, זו השעה שמרדימים את הילדים.
ובמוצש, ירושלים כנ"ל.
וביום שלישי – יום שלישי הוא הלהיט. מסיבת השקה ראשונה, בנווה דניאל.
ידידי מגוש עציון ומירושלים מוזמנים. את הארוע מארגנות חברותיי מתפילת הנשים, והספרנית של נוה דניאל. וזה יהיה מעניין ומשמח מאד, אני חושבת. שוקלת אפילו לפתוח דף אירוע.
וברדיו, שאלתם, מה עם הרדיו – אז ככה.
ביום חמישי – בין תשע לשמונה בערב, אני חוזרת – בערב – ברשת ב', אתראיין אצל בני טייטלבום בתוכניתו החשובה.
שבוע לאחר מכן, אתראיין ברדיו ירושלים בתוכניתה של לאה שקלאר.
עמוס, מה?
ובכן, לסיכום –
אם אתם תל אביבים ויש לכם פנאי מחר להגיע לכיכר רבין – נתראה. ובאשר לכל השאר, אל דאגה, אני אזכיר לכם שוב, הכל. ראו, הוזהרתם.

אם אשמע קול אחר

חלום של שנים רבות התגשם – הרומן החדש, והראשון שלי (כי סיפורים קצרים וביוגרפיה אינם רומן) ראה אור. כלומר, הודפס כחוק ואפשר לרכוש אותו, כספר כרוך או במהדורתו הדיגיטלית. ולהתבונן בתמונת הכריכה הגשומה שלו עם המטריה.

מתוך הכיתוב על גב הספר:

קול אחרבאמצע חייה, לאחר שניסתה שוב ושוב להגשים את חלומה ולהקים משפחה, מחליטה עוזיה לנטוש את העיר שבה נולדה וגדלה, ולבנות לעצמה חיים חדשים במושבה בצפון הארץ. היא משאירה הכול מאחור: את הזיכרונות מחייה בתל אביב, כבת יחידה להורים מהמחנה הדתי-לאומי; את הגבר שאהבה כל חייה; את חברי הילדות הקרובים שנפוצו לכל עבר; ואת עבודתה כעיתונאית מוערכת. כשבידה מזוודה אחת עם כמה בגדים וספרים, היא קמה ועוזבת כדי להתחיל הכול מחדש.
בהתחלה נדמה שהיא מצליחה. בית קפה קטן וידידותי במושבה משמש לה מפלט ומקור פרנסה. היא מוצאת לעצמה בית יפה לגור בו, עם שלושה עצים בחצר, וכן כמה חברים חדשים וברֵכה מקומית נעימה. בבית הקפה היא פותחת סדנת כתיבה שבה משתתפים בין היתר מלצר שמכור למשחקי מילים, זקנה טובת לב, צעירה אנטיפתית שעורכת טבלאות סודיות – וגם שחיין נאה ומסתורי. אלא ששדים מן העבר לא מרפים ממנה, וכשמפגשי הסדנה הופכים לזירת וידויים רוחשת של סודות וקשרים סמויים, מתברר כי המפלט של עוזיה אינו מקום בטוח כלל וכלל, וכי חלק מהסובבים אותה אינם מי שהם מציגים את עצמם.
ובאותו הזמן, גרפיטי מאיים שמופיע ברחבי הארץ מוביל קבוצה של אנשי שב"כ, בהם גבר בודד ושבור בשם מיכאל, לצאת למרדף אחר חברי תא משיחי המאיימים לזרוע אלימות והרס. בראש התא עומדת דמות כריזמטית הסוחפת אחריה צעירים ומבקשת לחולל מהפכה לא רק בסדרי השלטון בישראל, אלא גם בעולם ההלכה היהודי. כשמעשיהם המסוכנים של חברי התא מביאים את המדינה אל ספה של מלחמת אחים, מיכאל וחבריו מבינים כי עליהם למהר ולחשוף את זהותם, לפני שיהיה מאוחר מדי.
"אם אשמע קול אחר" הוא רומן רחב היקף, סוחף ומותח, באמצעות תיאורו של משבר קיומי-אידיאולוגי בחייה של אישה אחת, משרטטת דויטש את קורות השבר והפיצול שבין מתונים לקיצונים בחברה הישראלית. סיפורה של הגיבורה – מילדותה בתל אביב התמימה ועד בגרותה בישראל השסועה – שזור ברגעים מכוננים (מלחמת יום הכיפורים, פינוי ימית, רצח רבין, ההתנתקות) ומלא בדמויות ססגוניות, בהן רב אידיאליסט, פסנתרנית דיכאונית, צייר מרדן ונערת גבעות פרועה. זהו הרומן הראשון של חיותה דויטש, מחברת רב המכר "נחמה" (ידיעות ספרים, 2008) וספרים נוספים.

הספר יהיה בחנויות מיום ראשון.  כבר בחנויות ואפשר גם לקנות אותו  במהדורה הדיגיטלית כאן