העורכת שקמה מהכיסא

רציחות העקעק (עורב הנחלים) – Magpie Murders – כך אמור היה הספר להיקרא בעברית אבל מסיבות השמורות עמה העניקה לו ההוצאה את השם העברי הקצת בנאלי –  'רצח לפי הספר'. אמנם, הגיון מסוים יש בשם הזה אבל בכל זאת, יש פה החמצה. משפט בספר מדברת על קולו של העקעק, שהוא קול של געגוע. חבל על הגעגוע הזה שאבד במעבר בין השפות.

רצח לפי הספר הוא ספר על סופר בלשים מצליח, עורכת והוצאה לאור, על הספר שהסופר הזה כתב ועל קשרים שונים ומשונים שיש בין שתי העלילות – עלילת הספר הבלשי הבדוי, התשיעי בסדרת הבלש אטיקוס פונד, הבדוי, ועלילת הסיפור המציאותי כביכול, שבו מקבלת לידיה עורכת ספרותית כתב יד של הסופר שאותו היא רגילה לערוך, מתחילה לקרוא אותו ומגלה שהדפים האחרונים ובהם הפתרון לרצח – חסרים. שלש רציחות, אם כן, ושתי עלילות מאד בריטיות לפנינו: עלילה אחת מתרחשת בשנות החמישים, בעיירה בריטית קטנה שתושביה מכירים זה את זה, ורבים מהם חשודים בשתי הרציחות המסתוריות שהתרחשו בה. עלילה שניה מתרחשת בימינו, ומספרת על סופר שנפל או קפץ מהגג, ועל כתב היד האחרון שלו, שסופו נעלם.

למעשה זהו ספר על כתיבה ועריכה. על מקורות ההשראה של הסופר, על זרמים תת קרקעיים בכתיבה, על תובנתה ותבונתה של עורכת, ובאופן כללי ספר על ז'אנר הבלש עצמו, מגרעותיו ואיכויותיו.

אין שֵם חשוב בעולם הכתיבה והקולנוע הבלשיים הבריטיים שנעדר מהספר הזה, משרלוק הולמס ועד לות'ר הבלש הטלוויזיוני בן זמננו. ילד שצורך ספרים וטלוויזיה, אומר אחד השוטרים בספר, פוגש כמה מאות סיפורי רצח עוד לפני שמלאו לו שלש עשרה. השאלות שצפות במהלך העלילה המותחת מאד, הן שאלות עומק ספרותיות, מרתקות. מה פשר החיבה האנושית העזה שרוחשים לז'אנר הזה אנשים כה רבים. האם ספר בלשי יכול להיות ספר איכותי ובעל ערך? כאשר סופר שואב רעיונות או נושאים או שמות מיצירות שקדמו לו ?– מה הם גבולותיו? מתי נקרא לזה גניבה ומתי מחווה או פרפרזה?

אין גילוי נאות. אני לא מכירה את המחבר אנתוני הורוביץ, יהודי בריטי ועד הספר הזה לא שמעתי עליו. הגילוי הנאות היחידי הוא שמתי, בן זוגה של בתי, צדק לגמרי כשסיפר לי עליו ואף טרח לקנות לי אותו, שכן הספר מתאים לי ככפפה ליד:  אני מחבבת מאד כתיבה ארספואטית  כלומר, כתיבה על כתיבה, וגיבורה ראשית שהיא עורכת ספרותית המשתמשת בהבנתה את המילים והשפה כדי לפענח דברים, היא מבחינתי גיבורה מושלמת. וחוץ מכל זה, וגם בלי התפאורה הנפלאה הזו יש משהו בפשטותם של ספרי הבלש (באנגלית – ספרי 'מי עשה את זה'):  תעלומה, מחקר, ופענוח, שמרגיע אותי תמיד. בכך אני דומה לסוזן ריילנד, העורכת, גיבורת הספר הזה.

הספר לא מושלם. אין כמעט ספרים מושלמים. הייתה לי ביקורת על חלקו האחרון, סביב ענייני אמינות ומוטיבציות. אבל בסך הכל נהניתי מאד. הספר הבא בסדרה הבלשית שהגיבורה שלה היא אותה סוזן ריילנד, העורכת הספרותית הנ"ל ,קיים כרגע רק באנגלית. התחלתי להאזין לו היום בסטוריטל. אעדכן.

אשת הרב, אשת הבישוף

לפני ימים אחדים ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ספרי החדש – אשת הרב, אשת הבישוף, הספר הוא רומן היסטורי, וכשמו כן הוא – מספר על אישה יהודיה במאה ה14 בספרד הנוצרית, שבעלה הרב, המיר לפתע את דתו והפך לכומר, לימים לבישוף של אותה עיר עצמה שכיהן כרבה. הוא מעולם לא נתן לה גט. זהו סיפור בחירותיה והתמודדותה האמיצה כיהודייה וכאשת רב מנהיגה בקהילתה, בעולם שפנה נגדה ולקח ממנה את ילדיה כחלק מהחוק הקובע שהילדים עוברים לרשותו של המתנצר.  

רות הירושלמית בת זמננו, הכלואה בביתה בסגרי הקורונה, לצד בעלה שאובחן כחולה באלצהיימר, מגלה את קיומה של יואנה זו, שאינה אלא הערת שוליים של היסטוריונים (בעלה שלמה הלוי שהפך לפבלו דה סנטה מריה, דווקא מוכר וידוע, וכתביו מופצים בעולם הנוצרי כבר מאות בשנים). היא מחליטה לכתוב עליה, וקושרת ידידות פייסבוקית עם איש חכם וקצת מסתורי, שעוזר לה בכך. הספר נע בין הווה לעבר, ואומר כמה דברים על אנושיות, נאמנות, מגפות ועולם דתי שנשבר.

סוד התבנית הקבועה

מיליונר מסתורי שיש לו אי קסום בשוויצריה וכנראה גם סודות רבים, מאמץ לאורך השנים שש בנות. הוא מעניק להן שמות קצת מוזרים (לקוחים ממיתולוגיה שקשורה לקבוצת כוכבים מסוימת, לא חשוב) ומגדל אותן לתפארת. משקיע בחינוכן, דואג לכל צרכיהן וגם לעצמאותן. כל ספרי הסדרה (עד כה, לפחות בעברית, יצאו 4, קראתי 3) נפתחים באותה נקודה בזמן: מות האב, וצוואתו. האב האהוב נפטר, ובצוואתו משאיר לכל אחת מבנותיו מעטפה ובה חידה, תמונה או רמז, שתיקח אותה לסוד מוצאה האמיתי. למשפחתה האמיתית. כל ספר עוסק באחות אחת, ודרך התחקותה אחרי מוצאה, הוא מספר סיפור של ארץ, מקום, תקופה היסטורית. בכל אחד משלש הספרים יש 'סיפור בתוך סיפור' – כלומר, סיפור של גיבורה היסטורית, כנראה איזו אם קדומה של  האחות, גיבורת הספר, רק שפיענוח הקשרים המשפחתיים זה חלק מהסיפור. ובעיקר – יש קשר הדוק בין ההתלבטויות והבעיות שחוות שתיהן, גיבורת הסיפור מן העבר וגיבורת הספר שבהווה. האחות אחת משבע (איך שבע? הרי יש רק שש! מניחה שיהיה לזה פתרון בספר השביעי שטרם נכתב). בתי קוראת לזה 'העברה בין דורית'. מה שהיה הוא שיהיה, אלא שהדילמות שחוותה הגיבורה-הקדומה, הקשורות לאופייה, לאמונותיה, לתרבות הסובבת, והדרכים שבהן נפתרו, אמורות לספק השראה ואף תיקון לצאצאיתה.

אני יכולה להתחיל למנות את המגרעות, כמובן. למה לא? תמיד תהיה שם פרשה רומנטית לא פתורה, לב שבור, קורטוב של קיטש, קונפליקטים צפויים  למדי, בחירות שלא תמיד אמינות, דמויות סרוטות מסוגים שונים, פיתולי עלילה שאפשר לנחש (לא תמיד) והכי גרוע – ומצד שני כייפי – סוף הרמוני. לשבח הכותבת יש לציין שעל אף שבשניים משלשת הספרים הסוף הטוב כרוך בהכרח באביר על סוס לבן. בספר אחד, הסוף קצת אחר. אבל הספרים מאד קריאים. כייפים.

כן, לכאורה זו "סדרת בנות", במובן הפחות מוצלח של המילה, 'צ'יק ליט' כפי שהיא מכונה בז'ארגון המקצועי. ובכל זאת, יש פה משהו שעורר את התפעלותי לא כקוראת, אלא ככותבת. תבנית קבועה.

יש מה לומר על יתרונות התבנית הקבועה עבור הקורא, אבל כאן אני רוצה לדבר על משמעותה  לסופר. עבור אדם שאוהב לכתוב, תבנית קבועה היא תענוג גדול. רבים אינם יודעים שהעיקר בכתיבת רומן היא לא עצם הכתיבה. מי שהוא קל כתיבה, יכול בקלות למלא עמודים בהגיגים ובסיפורים, אבל מה שהופך רשימת הרהורים ואפיזודות לספר היא המסגרת העלילתית הקשיחה. המבנה. מה שהצליחה לעשות הסופרת לוסינדה ריילי היא לבנות תבנית קבועה, שפוטרת אותה מלהמציא את הגלגל כל ספר מחדש. כעת, משזו קיימת נותר רק לצקת לתוכה תוכן. כמובן, אחרי תחקיר היסטורי של תקופה ודמויות (עוד עניין שאני מתחברת אליו). תבנית קבועה אינה פתרון לעצלנים, זו בסך הכל פלטפורמה, מקפצה טובה שמקלה על ההמשך. משל למה הדבר דומה? לסדרה בלשית. הגיבור הוא דמות קבועה המסגרת העלילתית (פשע, פתרון) גם היא נתונה, ואידך זילי וגמורי, כלומר, צקי לתוכה תוכן. זה קל, ומהנה מאד. מעכשיו, גברתי הסופרת, תבחני על פי התוכן עצמו.

אמינות

פשע במעגל סגור – מיני סדרה בריטית בששה פרקים

לאחרונה צפיתי כמעט ברצף אחד בששת פרקי המיני סדרה הבריטית 'פשע במעגל סגור'. שון ששרת באפגניסטן, נאשם שירה שם  בחייל טאליבן שבוי. אחרי חצי שנה בכלא מצליחים פרקליטיו להוכיח את חפותו, בזכות ספק שהם מטילים באיכות מצלמת הראש שתיעדה את המקרה. האקדח הזה, של מצלמה שאינה אמינה, עומד לירות בכל המערכות מכאן ואילך.

בליל שחרורו של שון מופיעה משטרה בביתו ומבקשת לעצרו בעוון חטיפת עורכת הדין שלו. סרטון מעקב מתוך מצלמת רחוב, מראה אותו תוקף אותה, ואיש לא ראה אותה מאז. שון מתפוצץ מכעס וחרדה, "לא עשיתי את זה", הוא זועק. "מישהו זייף את התמונות. מישהו מפליל אותי". אבל התמונות חזקות ואמינות, והוא נכלא מחדש. קארי, שוטרת מבריקה בוגרת היחידה ללוחמה בטרור שמנהלת את החקירה, בטוחה ששון אשם.

הקונפליקט עצמו מוכר לעייפה –המלחמה בטרור דורשת אמצעים לא מקובלים. כשעל הכף עומד פיגוע המוני כללי אתיקה ומשפט מתכופפים ומתגמשים. אבל איפה הגבול ומה מחיר החציה שלו? המטרה שקדשה את האמצעים יוצרת עולם של שקר שאי אפשר להאמין בו למראה העיניים, ולחושים בכלל, מטריקס שיוצר מצג שווא שונה לחלוטין מהמציאות האמיתית. האם מוגזם לדרוש עולם אמין?

הקריצה למטריקס חשובה, כדי שלא נחמיץ אותה מציע קארל, הסוכן החשאי לשון, לבחור בין שני משקאות בקרטון. ירוק ואדום. תפוחים או חמוציות. ברקע מהדהדת השאלה ההיא – שאלת השאלות – באיזה עולם אנחנו מבקשים לחיות? קשה אבל אמיתי, או נוח ומזויף? "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה" אומר דוד המלך. כשאלוהים שולט במציאות ובחושים זה דבר אחד, כשאדם לוקח את המושכות זה דבר אחר לגמרי. תשאלו את טרומן, מ'המופע של טרומן'.

אספרגר כמשל – זוג בלשים על גשר

באיחור של עשור בדיוק, הכריח אותי אחי לצפות בסדרה השבדית-דנית המפורסמת, "הגשר", וטוב שהכריח. איני יודעת אם אי פעם נתקלתי בטיפול כה עמוק ומהותי ב"מצב האנושי" כשם שעושים זאת יוצרי הסדרה. הקונפליקט המרכזי בה  נע על הציר שבין הפרת כללים סדרתית לבין שמירתם הקפדנית מדי. שתי הדמויות הראשיות הם שני בלשים, מרטין וסאגה. הוא מדנמרק  – היא משבדיה. מרטין אנושי מאד, רך, בעל לב חם, ובוגד סדרתי בנשותיו, השנייה – לוקה באספרגר, רובוטית, לא מבינה ניואנסים אנושיים, לא יודעת לבצע סמול-טוק כהלכתו, ולא מבינה למה אנשים משקרים ומדוע הם כל הזמן מפרים את הכללים. במהלך עשרת פרקי העונה הראשונה, יתקרבו שני הבלשים זה לעולמו של זה, ויצליחו להבין את הכשלים והחסרונות שבעמדות המוצא שלהם.

הגשר המחבר בין שתי המדינות הוא ציר התרחשות מרכזי. הסדרה מתחילה כשמוצאים עליו גופת אישה, וגם מסתיימת עליו, לא נגלה איך. למעשה מתברר שזו גופה המורכבת משני חצאי גוף של שתי נשים שונות, אחת "חשובה" – תובעת ראשית, והשנייה – אשת רחוב שנרצחה שנה קודם, ומשטרת דנמרק לא טרחה להשקיע בחקר היעלמותה ומותה. מאחר והגופה נמצאה בדיוק על התפר בין שתי המדינות, ממונים על החקירה שני הבלשים הללו. ויש כללים: למרטין, השוטר הדני אסור לשאת נשק בתחומי שבדיה, ולסאגה, השוטרת השבדית אסור לשאת נשק בתחומי דנמרק, עוד אחד מהכללים שהשאלה אם נכון לשמור עליהם, תעסיק את הסיפור.

מה רוצה הרוצח הסדרתי המתוחכם? לכאורה – המון דברים. דרך מעשי הרצח שלו הוא מבקש לתקן את החברה בחמישה סעיפים שהוא טורח לפרסם באתר שלו – אפליית זונות, יחס למהגרים, היחס לחולי נפש, לחסרי הבית, ניצול ילדים. כל סעיף כזה מעמיד את המשטרה ואת הציבור בפני דילמות ערכיות – שאם יכריעו בהן נכון, לשיטתו לפחות, יצילו את הקורבנות. אבל מי האיש הזה? למה חשוב לו כל כך לחנך את הציבור? גם התקשורת עומדת פה לדיון. הרוצח נעזר בעיתונאי תאב פרסום ודרכו מעביר את המסרים שלו. מה גבולות התקשורת ומה מותר לעיתונאי לעשות, שלשוטר אסור? ואם כל זה נשמע כמו קורס קצר באתיקה ומוסר – לא טעיתם, רק שמדובר בקורס מותח במיוחד, כתוב היטב ומעלה דופק.

ספוילר קטן: בסוף הכול אישי. אחרי סדרת החינוך החברתית שמעבירים אותנו יוצרי הסדרה, הכול מתכנס לנקודה מרוכזת אחת – אדם העומד מול עצמו, מול חייו, אהוביו, יצריו. מול אלה שפגעו בו. מול אלוהיו ומצפונו. האדם הממשי, וגם הגנרי, צריך להכריע איך נכון לחיות. איך ראוי לחיות, מתוך הבנת גודל המחיר שהוא עלול לשלם על שגיאותיו ופספוסיו.

תסמונת האספרגר של סאגה היא לא רק תוספת פיקנטית ומשעשעת לדמותה, אלא לב לבו של הדיון. אספרגר כמשל – למי שלא מבין את החולשה האנושית, את אי ההגיון בהתנהלות קיומית מתוך גחמות ויצרים. מה אדם מפסיד ממנה, מה מרוויח. מה יש לאדם הגמיש, הנכשל, ללמד את חולת האספרגר הנוקשה, הלא כל כך אנושית, והחכמה להחריד, ומה יש לאספרגרית ללמד את בן האנוש, שהפרת הכללים שלו מערערת את הבסיס לאנושיותו מהכוון ההפוך.