אספרגר כמשל – זוג בלשים על גשר

באיחור של עשור בדיוק, הכריח אותי אחי לצפות בסדרה השבדית-דנית המפורסמת, "הגשר", וטוב שהכריח. איני יודעת אם אי פעם נתקלתי בטיפול כה עמוק ומהותי ב"מצב האנושי" כשם שעושים זאת יוצרי הסדרה. הקונפליקט המרכזי בה  נע על הציר שבין הפרת כללים סדרתית לבין שמירתם הקפדנית מדי. שתי הדמויות הראשיות הם שני בלשים, מרטין וסאגה. הוא מדנמרק  – היא משבדיה. מרטין אנושי מאד, רך, בעל לב חם, ובוגד סדרתי בנשותיו, השנייה – לוקה באספרגר, רובוטית, לא מבינה ניואנסים אנושיים, לא יודעת לבצע סמול-טוק כהלכתו, ולא מבינה למה אנשים משקרים ומדוע הם כל הזמן מפרים את הכללים. במהלך עשרת פרקי העונה הראשונה, יתקרבו שני הבלשים זה לעולמו של זה, ויצליחו להבין את הכשלים והחסרונות שבעמדות המוצא שלהם.

הגשר המחבר בין שתי המדינות הוא ציר התרחשות מרכזי. הסדרה מתחילה כשמוצאים עליו גופת אישה, וגם מסתיימת עליו, לא נגלה איך. למעשה מתברר שזו גופה המורכבת משני חצאי גוף של שתי נשים שונות, אחת "חשובה" – תובעת ראשית, והשנייה – אשת רחוב שנרצחה שנה קודם, ומשטרת דנמרק לא טרחה להשקיע בחקר היעלמותה ומותה. מאחר והגופה נמצאה בדיוק על התפר בין שתי המדינות, ממונים על החקירה שני הבלשים הללו. ויש כללים: למרטין, השוטר הדני אסור לשאת נשק בתחומי שבדיה, ולסאגה, השוטרת השבדית אסור לשאת נשק בתחומי דנמרק, עוד אחד מהכללים שהשאלה אם נכון לשמור עליהם, תעסיק את הסיפור.

מה רוצה הרוצח הסדרתי המתוחכם? לכאורה – המון דברים. דרך מעשי הרצח שלו הוא מבקש לתקן את החברה בחמישה סעיפים שהוא טורח לפרסם באתר שלו – אפליית זונות, יחס למהגרים, היחס לחולי נפש, לחסרי הבית, ניצול ילדים. כל סעיף כזה מעמיד את המשטרה ואת הציבור בפני דילמות ערכיות – שאם יכריעו בהן נכון, לשיטתו לפחות, יצילו את הקורבנות. אבל מי האיש הזה? למה חשוב לו כל כך לחנך את הציבור? גם התקשורת עומדת פה לדיון. הרוצח נעזר בעיתונאי תאב פרסום ודרכו מעביר את המסרים שלו. מה גבולות התקשורת ומה מותר לעיתונאי לעשות, שלשוטר אסור? ואם כל זה נשמע כמו קורס קצר באתיקה ומוסר – לא טעיתם, רק שמדובר בקורס מותח במיוחד, כתוב היטב ומעלה דופק.

ספוילר קטן: בסוף הכול אישי. אחרי סדרת החינוך החברתית שמעבירים אותנו יוצרי הסדרה, הכול מתכנס לנקודה מרוכזת אחת – אדם העומד מול עצמו, מול חייו, אהוביו, יצריו. מול אלה שפגעו בו. מול אלוהיו ומצפונו. האדם הממשי, וגם הגנרי, צריך להכריע איך נכון לחיות. איך ראוי לחיות, מתוך הבנת גודל המחיר שהוא עלול לשלם על שגיאותיו ופספוסיו.

תסמונת האספרגר של סאגה היא לא רק תוספת פיקנטית ומשעשעת לדמותה, אלא לב לבו של הדיון. אספרגר כמשל – למי שלא מבין את החולשה האנושית, את אי ההגיון בהתנהלות קיומית מתוך גחמות ויצרים. מה אדם מפסיד ממנה, מה מרוויח. מה יש לאדם הגמיש, הנכשל, ללמד את חולת האספרגר הנוקשה, הלא כל כך אנושית, והחכמה להחריד, ומה יש לאספרגרית ללמד את בן האנוש, שהפרת הכללים שלו מערערת את הבסיס לאנושיותו מהכוון ההפוך.

נערה בהפרעה – הרהורים על נשיות וטירוף

מחקרים מודרניים טוענים – כדי שאישה תמרוד בעולם שמדכא נשים, היא צריכה להיות קצת מטורפת, קצת פושעת, מישהו אמר – 'מכשפה'? בכל מקרה, החברה תתייג אותה ככזו. הדף יומי שלמדנו לאחרונה, במסכת פסחים, עוסק באינטנסיביות בנושא השדים והכישוף, כרגיל מופיעות בו בשלב כזה או אחר גם הנשים הכשפניות שיש כמובן להזהר מהם.

נזכרתי בזה בגלל סרט ישן שראיתי לאחרונה שוב. יש סרטים שנכון לראות פעמיים, רצוי בהפרשי זמן גדולים, כדי להבין אותם הבנה מחודשת ועמוקה יותר. 'נערה בהפרעה' הוא אחד מהם. הסרט מתרחש בבית חולים לחולות נפש. במרכזו סוזנה שמאשפזת את עצמה, או שמא הוריה הם הדוחפים אותה לכך. זה סרט על נשיות פגועה, החולות סובלות, כל אחת בדרכה, מהפרעות אופייניות לנשים: אנורקסיה, בולימיה. השחתת יופי. ניצול מיני. שימוש במין כמניפולציה. מבחינה זו הוא משלב אמירות פסיכולוגיות באמירות סוציולוגיות.

להמשיך לקרוא

עיר מקלט

כריכת הספר

הרעיון שיש לאן לברוח גם אם עשית טעות נוראה, הוא רעיון מדהים. אדם שהרג אדם אחר בשגגה, גולה לאחת מערי הלווים. זו משמשת לו 'עיר מקלט' שם שהפך למושג.  "לפני שהטפטוף יהפך למבול", שר אהוד בנאי, "אני חייב למצוא שער לא נעול." כמה פעמים בחיינו אנחנו מבקשים לברוח, ומתחננים שלא  ינעלו בפנינו השערים. עיר מקלט פותחת את שעריה בפני הנמלטים מנקמת גואלי הדם, אבל נסגרת עליהם ונועלת אותם בתוכה – עד מות הכהן הגדול.

מה קורה בעיר מקלט כזו? איך מרגישים הנמלטים שמצאו מקלט, האם הם מתגעגעים לחייהם הקודמים? הם מרגישים אשמים ורדופים? הם כועסים? הם סולחים לעצמם? רומן שקראתי לאחרונה, שכתבה דבורה לב הרמתי, שואל את השאלות האלה ממש, ומספר סיפור דמיוני על חיים בעיר מקלט קדומה כזו, כזו, על תושבים שמתחלקים לקבוצות שונות – ולאזורי מגורים – לפי עמדתם הנפשית כלפי האסון שחרץ את גורלם. שני הגיבורים העיקריים בספר הם ארדון,  איש צעיר והגון שהרג בשגגה את חברו הטוב, ולָהָד – נערה פרועה, צעירה וסוערת, בת לאם לא מתפקדת שחיה בשכונת פשע של העיר. להד וחבריה סוחרים בעשבים משני תודעה, "עשבי חלומות". לא מפליא שישנם שם צרכנים לעשבים כאלה, אנשים שמבקשים לברוח מהעצבות ומהדיכאון. יש גם "סגפנים", שמייסרים את עצמם באופן קיצוני, יש "מתקנים". דרכים שונות להתמודד עם אשמה וטראומה. כמובן שיש בעיר גם מאבקי כוח בין הקבוצות, יש כאלה שינצלו כל סיטואציה לתועלת עצמם, ויש שפשוט אינם יכולים להניח לחבריהם לחיות בשלווה לפי דרכם ובחירתם, ועליהם לכפות בדרכים מניפולטיביות שונות את עמדתם שלהם.

להמשיך לקרוא

היהודים באים, היהודים מיותרים

"התייחס ברצינות לנבלים שלך", אומרת עצה ספרותית ידועה בעיבוד חופשי שלי, "אם תהפוך אותם לשטוחים, לפלקטים, זה בעיקר מעיד עליך ועל יכולתך לעמוד מולם".

זו הטענה העיקרית שלי נגד יוצרי היהודים באים. זו – ולא אחרת. כי חוץ מזה הם לא רעים בכלל.

א.  הביקורת המוסרית והחברתית שלהם נכונה. ב. האנכרוניזם המובנה שלהם מצחיק ג. הגרוטסקה, ההקצנה היא כלי סאטירי ידוע ומקובל והיא בהחלט מחדדת עמדות. הסיפור שהם מספרים באופן אנכרוניסטי, לעיתים מוגזם, על דמויות היסטוריות ומקראיות שקדמו להם, נועד לומר דבר מה על חיינו ועל עולמנו שלנו.

למעשה, שלשת הסעיפים הללו קיימים כמות שהם במדרש אגדת חז"ל. הן בטכניקות, הן במוטיבציות, ומבחינה זו יוצרי היהודים באים הולכים בדרכם ממש, צעד אחרי צעד. דוגמאות יש לאין ספור, במחלקת הגרוטסקה אפשר להניח את ההקצנות המיניות שלהם: אדם הראשון שבא על כל חיה בהמה ועוף, בלעם שוכב עם אתונו, ובני עלי שוכבים עם הנשים הבאות לאוהל מועד, רגע, בעצם שם זה המקרא עצמו והמדרש דווקא מעדן. לכו תבינו. אנכרוניזם: כל גיבורי המקרא החשובים מכירים את בית המדרש בצורתו הבבלית המאוחרת – יעקב מתעכב 22 שנה בבית מדרשם של שם ועבר ודואג האדומי, עבד שאול, הוא דורש דרשות מדופלם ותלמיד חכם שסרח. כמובן שהאנכרוניזם הזה אינו מקרי, ובאמצעותו הם אומרים משהו בעיקר על עצמם, וממש לא על פשט הכתוב שם.

בקיצור, כל אלה הן סיבות טובות לא רק שלא להתרגש מסדרת היהודים באים, אלא אפילו להתפעל ממנה ומהברקותיה הלא מעטות, בתוכן אמירות כאובות, מוסריות שהיא מציפה. הריגת מחלל שבת, היא דוגמה טובה לזה. ההבדל בין המדרש שעושים יוצרי 'היהודים באים' למדרש חז"ל הוא ברצינות שהם מיחסים ליריביהם. עשיו החנפן ששואל איך מעשרים את המלח, קבור לצד אביו יצחק (לפחות הראש שלו) בגלל שהוא כיבד את אביו, הוא שאמרתי – כבדו את יריביכם. הפוך את ה'נבל' שלך ליריב רציני משמעותי, צחק עליו ועל דרכו, אבל אל תהפוך אותו לסתם בטלן, כשם שעושים יוצרי היהודים באים למשה רבנו במערכון על המקושש. החובה המקראית להרוג מחללי שבת היא עניין רציני, הפיכתה למעידה אגבית הנובעת מהלך רוח עצלני ומטופש גורעת מהביקורת עצמה. אני סבורה שפה מונחת הפגיעה העיקרית: לא עצם הביקורת היא הפוגעת, אלא הפיכת מושאיה לאידיוטים.

הנה הפרדוכס: אם אכן משה רבנו הוא סתם טמבל, טיפוס לא רציני וקל דעת, שרלטן ומניפולטור (ראו מערכון נחש הנחושת) למה אתם עסוקים בו ובתורתו? מה אתם עושים פה, ולמה היהדות והיהודים שווים התייחסות בכלל? למה לעשות עליהם סדרה?

יסטרדיי, השחזור

יסטרדיי (2019) - אידיבי

שלש תכונות יש בעיניי לסרט טוב באמת  א. הוא מצליח להפתיע אותי ב. הוא משאיר אותי עם מחשבות ג. הוא מאמין בטבעו הטוב של האדם. יסטרדיי עונה על שלש הסעיפים האלה, וזה לא מעט. המחשבות מתמקדות בשני נושאים עיקריים. האחד הוא כוחן של יצירות תרבות לשנות פני עולם. אולי לא לשנות, כמו – להוסיף. חשבו על משחק – "מה היה לולא היה בעולם" —- (השלימו את החסר). מעניין, לא? יוצרי הסרט שיחקו את המשחק הזה וסיפרו סיפור על תאונה מוזרה שהתרחשה בעולם כולו למשך שניות אחדות, ועשתה איזה קמט במציאות שבמהלכו נעלמו הביטלס מהעולם. להקת החיפושיות – חיפושיות הקצב קראו להם בעברית, בגלל משחק המילים  (ביט – יחידת קצב) שייכת לליגת על של תרומה תרבותית ממשית לעולם. אני לא מתמצאת בתולדות הרוק, אבל אם יותר לי משחק המילים, אין ספק ש ג'ון לנון פול מקארטני ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר תרמו לעולם איזו אבן דרך, או סלע. וגם בלי מבינות מיוחדת בהתפתחות הרוק, ואיך להקות וסגנונות נבנו על גבי הביטלס כגמד על גבי ענק, חשבו פשוט על היופי של המוזיקה, ושל המילים. לא כל השירים, אבל חלק משמעותי מהם.

קל לעשות השלכה גם לעולם שלנו. להבדיל, תארו לכם את התלמוד בלי ר' יוחנן, בלי ר' עקיבא. בלי רבי יהודה הנשיא. מדובר ביוצרי ענק שעל גביהם נעמדו אחרים, שמטתם את האבן שלהם, שמטתם חומות שלמות. איזה הפסד ענק (מעורר מחשבות גם  על אלה שמתו באיבם, שלא נולדו, ששה מליונים, נגיד, שהיינו יכולים להנות מפרות רוחם אבל אנחנו לא).

אבל נחזור לביטלס, שבהמשך מתברר שיחד איתם נעלמו עוד כמה דברים למשל קוקה קולה, ואפילו הארי פוטר. העולם נידון לחיות בלי היצירה שלהם, ורק בזכות גיבורנו הממש לא-משהו, שיריהם יונכחו וייזכרו. יושרו וינוגנו. מכל האנושות דווקא הוא, מוזיקאי בינוני טיפוס אפאתי ונטול כריזמה, זוכר. וברגע שהוא מבין שהוא היחידי – הוא מתחיל לשיר את שירי הביטלס, וכולם בטוחים שהוא כתב והלחין אותם, כוכבו נוסק מעלה מעלה.

להמשיך לקרוא