עיר מקלט

כריכת הספר

הרעיון שיש לאן לברוח גם אם עשית טעות נוראה, הוא רעיון מדהים. אדם שהרג אדם אחר בשגגה, גולה לאחת מערי הלווים. זו משמשת לו 'עיר מקלט' שם שהפך למושג.  "לפני שהטפטוף יהפך למבול", שר אהוד בנאי, "אני חייב למצוא שער לא נעול." כמה פעמים בחיינו אנחנו מבקשים לברוח, ומתחננים שלא  ינעלו בפנינו השערים. עיר מקלט פותחת את שעריה בפני הנמלטים מנקמת גואלי הדם, אבל נסגרת עליהם ונועלת אותם בתוכה – עד מות הכהן הגדול.

מה קורה בעיר מקלט כזו? איך מרגישים הנמלטים שמצאו מקלט, האם הם מתגעגעים לחייהם הקודמים? הם מרגישים אשמים ורדופים? הם כועסים? הם סולחים לעצמם? רומן שקראתי לאחרונה, שכתבה דבורה לב הרמתי, שואל את השאלות האלה ממש, ומספר סיפור דמיוני על חיים בעיר מקלט קדומה כזו, כזו, על תושבים שמתחלקים לקבוצות שונות – ולאזורי מגורים – לפי עמדתם הנפשית כלפי האסון שחרץ את גורלם. שני הגיבורים העיקריים בספר הם ארדון,  איש צעיר והגון שהרג בשגגה את חברו הטוב, ולָהָד – נערה פרועה, צעירה וסוערת, בת לאם לא מתפקדת שחיה בשכונת פשע של העיר. להד וחבריה סוחרים בעשבים משני תודעה, "עשבי חלומות". לא מפליא שישנם שם צרכנים לעשבים כאלה, אנשים שמבקשים לברוח מהעצבות ומהדיכאון. יש גם "סגפנים", שמייסרים את עצמם באופן קיצוני, יש "מתקנים". דרכים שונות להתמודד עם אשמה וטראומה. כמובן שיש בעיר גם מאבקי כוח בין הקבוצות, יש כאלה שינצלו כל סיטואציה לתועלת עצמם, ויש שפשוט אינם יכולים להניח לחבריהם לחיות בשלווה לפי דרכם ובחירתם, ועליהם לכפות בדרכים מניפולטיביות שונות את עמדתם שלהם.

להמשיך לקרוא

היהודים באים, היהודים מיותרים

"התייחס ברצינות לנבלים שלך", אומרת עצה ספרותית ידועה בעיבוד חופשי שלי, "אם תהפוך אותם לשטוחים, לפלקטים, זה בעיקר מעיד עליך ועל יכולתך לעמוד מולם".

זו הטענה העיקרית שלי נגד יוצרי היהודים באים. זו – ולא אחרת. כי חוץ מזה הם לא רעים בכלל.

א.  הביקורת המוסרית והחברתית שלהם נכונה. ב. האנכרוניזם המובנה שלהם מצחיק ג. הגרוטסקה, ההקצנה היא כלי סאטירי ידוע ומקובל והיא בהחלט מחדדת עמדות. הסיפור שהם מספרים באופן אנכרוניסטי, לעיתים מוגזם, על דמויות היסטוריות ומקראיות שקדמו להם, נועד לומר דבר מה על חיינו ועל עולמנו שלנו.

למעשה, שלשת הסעיפים הללו קיימים כמות שהם במדרש אגדת חז"ל. הן בטכניקות, הן במוטיבציות, ומבחינה זו יוצרי היהודים באים הולכים בדרכם ממש, צעד אחרי צעד. דוגמאות יש לאין ספור, במחלקת הגרוטסקה אפשר להניח את ההקצנות המיניות שלהם: אדם הראשון שבא על כל חיה בהמה ועוף, בלעם שוכב עם אתונו, ובני עלי שוכבים עם הנשים הבאות לאוהל מועד, רגע, בעצם שם זה המקרא עצמו והמדרש דווקא מעדן. לכו תבינו. אנכרוניזם: כל גיבורי המקרא החשובים מכירים את בית המדרש בצורתו הבבלית המאוחרת – יעקב מתעכב 22 שנה בבית מדרשם של שם ועבר ודואג האדומי, עבד שאול, הוא דורש דרשות מדופלם ותלמיד חכם שסרח. כמובן שהאנכרוניזם הזה אינו מקרי, ובאמצעותו הם אומרים משהו בעיקר על עצמם, וממש לא על פשט הכתוב שם.

בקיצור, כל אלה הן סיבות טובות לא רק שלא להתרגש מסדרת היהודים באים, אלא אפילו להתפעל ממנה ומהברקותיה הלא מעטות, בתוכן אמירות כאובות, מוסריות שהיא מציפה. הריגת מחלל שבת, היא דוגמה טובה לזה. ההבדל בין המדרש שעושים יוצרי 'היהודים באים' למדרש חז"ל הוא ברצינות שהם מיחסים ליריביהם. עשיו החנפן ששואל איך מעשרים את המלח, קבור לצד אביו יצחק (לפחות הראש שלו) בגלל שהוא כיבד את אביו, הוא שאמרתי – כבדו את יריביכם. הפוך את ה'נבל' שלך ליריב רציני משמעותי, צחק עליו ועל דרכו, אבל אל תהפוך אותו לסתם בטלן, כשם שעושים יוצרי היהודים באים למשה רבנו במערכון על המקושש. החובה המקראית להרוג מחללי שבת היא עניין רציני, הפיכתה למעידה אגבית הנובעת מהלך רוח עצלני ומטופש גורעת מהביקורת עצמה. אני סבורה שפה מונחת הפגיעה העיקרית: לא עצם הביקורת היא הפוגעת, אלא הפיכת מושאיה לאידיוטים.

הנה הפרדוכס: אם אכן משה רבנו הוא סתם טמבל, טיפוס לא רציני וקל דעת, שרלטן ומניפולטור (ראו מערכון נחש הנחושת) למה אתם עסוקים בו ובתורתו? מה אתם עושים פה, ולמה היהדות והיהודים שווים התייחסות בכלל? למה לעשות עליהם סדרה?

יסטרדיי, השחזור

יסטרדיי (2019) - אידיבי

שלש תכונות יש בעיניי לסרט טוב באמת  א. הוא מצליח להפתיע אותי ב. הוא משאיר אותי עם מחשבות ג. הוא מאמין בטבעו הטוב של האדם. יסטרדיי עונה על שלש הסעיפים האלה, וזה לא מעט. המחשבות מתמקדות בשני נושאים עיקריים. האחד הוא כוחן של יצירות תרבות לשנות פני עולם. אולי לא לשנות, כמו – להוסיף. חשבו על משחק – "מה היה לולא היה בעולם" —- (השלימו את החסר). מעניין, לא? יוצרי הסרט שיחקו את המשחק הזה וסיפרו סיפור על תאונה מוזרה שהתרחשה בעולם כולו למשך שניות אחדות, ועשתה איזה קמט במציאות שבמהלכו נעלמו הביטלס מהעולם. להקת החיפושיות – חיפושיות הקצב קראו להם בעברית, בגלל משחק המילים  (ביט – יחידת קצב) שייכת לליגת על של תרומה תרבותית ממשית לעולם. אני לא מתמצאת בתולדות הרוק, אבל אם יותר לי משחק המילים, אין ספק ש ג'ון לנון פול מקארטני ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר תרמו לעולם איזו אבן דרך, או סלע. וגם בלי מבינות מיוחדת בהתפתחות הרוק, ואיך להקות וסגנונות נבנו על גבי הביטלס כגמד על גבי ענק, חשבו פשוט על היופי של המוזיקה, ושל המילים. לא כל השירים, אבל חלק משמעותי מהם.

קל לעשות השלכה גם לעולם שלנו. להבדיל, תארו לכם את התלמוד בלי ר' יוחנן, בלי ר' עקיבא. בלי רבי יהודה הנשיא. מדובר ביוצרי ענק שעל גביהם נעמדו אחרים, שמטתם את האבן שלהם, שמטתם חומות שלמות. איזה הפסד ענק (מעורר מחשבות גם  על אלה שמתו באיבם, שלא נולדו, ששה מליונים, נגיד, שהיינו יכולים להנות מפרות רוחם אבל אנחנו לא).

אבל נחזור לביטלס, שבהמשך מתברר שיחד איתם נעלמו עוד כמה דברים למשל קוקה קולה, ואפילו הארי פוטר. העולם נידון לחיות בלי היצירה שלהם, ורק בזכות גיבורנו הממש לא-משהו, שיריהם יונכחו וייזכרו. יושרו וינוגנו. מכל האנושות דווקא הוא, מוזיקאי בינוני טיפוס אפאתי ונטול כריזמה, זוכר. וברגע שהוא מבין שהוא היחידי – הוא מתחיל לשיר את שירי הביטלס, וכולם בטוחים שהוא כתב והלחין אותם, כוכבו נוסק מעלה מעלה.

להמשיך לקרוא

דלף טורד ביום סגריר

דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר, וְאֵשֶׁת מדונים[מִדְיָנִים] נִשְׁתָּוָה" (משלי)

ריב בין בני זוג מכניס הביתה דלף וקור, פורץ את קירות הבית שאמור להיות מחסום ומגן מפני החוץ. הגמרא ביבמות מנסחת את זה חריף יותר: אשה רעה צרעת לבעלה, מה תקנתו? יגרשנה ויתרפא מצרעתו (יבמות סג, ב). נדבר ב'פמיניסטית' ונתרגם: אישה רעה = זוגיות רעה. תראו כמה מדויק הדימוי: בן זוג שאינו טוב לך הוא כספחת, כצרעת, מחלת עור קשה שאי אפשר להפטר ממנה, הצרעת שלך, על גופך, אבל לא שלך. היא מבחוץ, טורדת, צמודה עד כאב, מוקד קבוע לסבל נוראי.

עכשיו תחשבו חתונהמי.

 ארבעים ושניים יום עם אדם שלא בחרת. שלא מתאים לך. תחשבו, וישר תתחילו להתגרד.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏לשבת‏‏‏

אתנצל בקיצור: אני לא רואה ריאליטי, חושבת שזה פורמט מכוער וגלדיאטורי. ניסויים בבני אדם. ועדיין, מול חתונה ממבט ראשון נתקעתי בגלל הקורונה ונשארתי לצפות בה כל שבוע, בדעה צלולה ומבחירה חופשית, פשוט כי זה היה נורא מעניין.

להמשיך לקרוא

נפלאות הרשת

zoom

זה נשמע כל כך בנלי היום, להתפעל מנפלאות העולם המקוון, בימי קורונה אלה הרשת מצילה את נפשותינו ואת שפיותנו בכל כך הרבה מובנים, אבל לפני ארבע שנים בערך פנו אלי עורכי כתב העת דעות והזמינו אצלי מאמר בשבחה של הרשת. אני משערת שהרקע הוא העובדה שהשימוש ברשת מותקף גם על ידי העולם הדתי, וגם על ידי העולם הכללי המאשים את כולנו – הורים כילדים – בריבוי "זמן מסכים". אני הייתי זו שנחלצה להגן על הרשת הבזויה ממתקיפיה, ולכן כמובן שהסכמתי לבקשתם וכתבתי את המאמר המובא פה לפניכם.  המאמר פורסם וכמובן שנשתכח ממני לגמרי.

הבוקר פנתה אלי בפייסבוק סטודנטית שאיני מכירה ושאלה אותי בדחילו אם אוכל לשלוח לה את המאמר עבור עבודה סמנריונית שהיא עושה. בהתחלה לא היה לי מושג על מה היא מדברת, חיפשתי וחיטטתי קצת, ואז נזכרתי. אני מעלה אותו לכאן לרגל הימים האלה ומקדישה אותו באהבה לתוכנת ZOOM  וממציאיה החכמים, שראו את הנולד.

****

לפני ימים אחדים קיבלתי מייל מנכדי הבכור, בן השמונה וחצי [עדכון: היום הוא בן 11]. בבית הספר בשיעור מחשבים, למדו אותו ואת חבריו לפתוח לעצמם חשבון דואר אלקטרוני. איזה אושר, חשבתי. הנה נפתח לו עוד ערוץ של מפגש ביננו. נוכל לחבר סיפורים בהמשכים. נוכל לדבר, רק שנינו, על דברים שהוא לומד, יהיה כיף. לפייסבוק הצטרפתי זמן מה אחרי שהוא נולד. רוצה לראות תמונות? אמרו לי בתי וחתני, הכי טוב שתכנסי לפייסבוק. זה היה כמעט עשור אחרי שאני, שועלית רשת ותיקה יחסית, התבקשתי לכתוב פובליציסטיקה ולנהל פורום באתר שיש לו שם קצת מצחיק – YNET. האתר החדשותי החדש היה אז בהרצה. עדיין לא עלה לאוויר, וכדי לגלוש בו קיבלנו קוד מיוחד, מספר שיש להקליד בשורת הכתובת. עוד לא סיימתי, באותם ימים, להתרגל לרעיון הדואר האלקטרוני, ולהתפעל ממנו, והנה, חידוש נוסף: אפשרות להתכתב און-ליין, בזמן אמת עם שני חבריי החדשים, אסף מנהל הפורום למוזיקה הישראלית, ויובל, מנהל פורום החדשות של האתר. ההתוודעות, הצחוקים, המריבות האידאולוגיות, ההתכתבות בחרוזים – כל אלה הפכו חלק מסדר יומי החדש. התחלה של התמכרות, והתחלה של הבנה עמוקה – באשר לדרך הנפלאה שבה מצליחה רשת האינטרנט האלחוטית לגשר על פערים של מרחק, וגם של תרבות. להמשיך לקרוא