הרהורים בעקבות הג'וקר

1.

יש אנשים שמרגישים בעולם בבית. בשפת הזהויות האופנתית של היום יקראו להם 'פריווילגים', כינוי שיש בו משהו, אבל אין הוא ממצה את עומק התופעה כלל ועיקר. כשאומרים 'פריוולגים'  (כגון, זכר לבן)  מתכוונים לסיבות. מתכוונים לסוציולוגיה ולפוליטיקה, אני כרגע מניחה את הסיבות בצד ומבקשת להתרכז רגע בחוויתו של אדם שמרגיש בעולם כבן בית. בדרך כלל מדובר באדם שהיו לו זוג הורים מתפקדים, בריאים בנפשם. למען האמת – בעיקר אמא.  חווית ההרגשה בבית בעולם היא חוויה יפהפייה, מעוררת קנאה וראוי להעמיק בה. האם היא נדירה? האם היא רציפה (או יש בה תקופות)? השלכה טכנית שלה: הצלחה בחיים (-כסף, קריירה, משפחה, ניצול כישרונות ומימוש עצמי).

הג'וקר הוא הסיפור של האנשים שלא מרגישים בעולם בבית. כישלונותיהם (הפך הנ"ל) הם השלכה די ישירה של תחושת האי-ביתיות עם העולם. אני מוכשר, הם אומרים, אבל העולם אינו מכיר בי.  או לפחות לא נתן לי הזדמנות לבדוק את זה. אני עלוב, חיי עלובים, ולא בגלל משהו שאני עשיתי, אלא בגלל הנסיבות.

שלש תגובות שונות להרגשת ה'לא בבית':

א. לא לעשות כלום. לחיות את החיים בנאחס כללי.

ב. לעבוד. לדאוג לזה שהבית ירחיב את דלתותיו ויכניס עוד אנשים.

ג. לשרוף את הבתים (או הגופים) של מי שכן מרגיש בבית.

הג'וקר בחר בתגובה ג'.

הסרט – ויש שהאשימוהו באי מוסריות בגלל זה – רומז לכך שתגובה ג' עדיפה על תגובה א', או לפחות מצטלמת טוב ממנה, ומעניינת ממנה. לגבי תגובה ב' הוא לא מרחיב.

2.

הבחירה בדרך ההרסנית אינה המצאה של הג'וקר, כמובן. הג'וקר הוא שכלול והעמקה של ז'אנר קולנועי ותיק מאד, שנקרא 'סרטי גנגסטרים'. להמשיך לקרוא

מוכרחים להמשיך לטפס

('תודה ששיתפתם', סטיוארט בלומברג, ארה"ב 2013)

טובים השניים

עד יומו האחרון נדרש אדם להיאבק בחולשותיו ובחטאיו בלי שמישהו יבטיח לו תיקון גמור, ההבטחה היחידה שהחיים האלה מציעים היא התמודדות הגונה יחסית, ואפשרות בחירה. עם זאת, כשנכנסת התמכרות לתמונה, המאבק מפסיק להיות שקול ויצר הרע ה'רגיל' מקבל ממדים מפלצתיים. הסרט 'תודה ששיתפתם'  הוא סרט על מאבק בהתמכרויות. סרט שגיבוריו נאבקים לכבוש את יצרם שהפך כפייתי, ואלמלא סוגיית הצניעות, ואם אפשר להתעלם ממנה, הרי הוא סרט מומלץ לעשרת ימי תשובה, לבוא ממנו אל יום הכיפורים.

כל ההתמכרויות – לא משנה לְמה – דומות זו לזו ביכולת ההרסנית שלהם לקחת מאדם את מושכות חייו ולהפעיל עליו כוחות זרים המדרדרים אותו לתהום. לעשות תשובה ולתקן  התמכרות כזו היא עבודת חיים. מארק אדם ונייל הם שלשה משתתפים בקבוצת גמילה של שניים עשר הצעדים למכורים למין. מארק הוא מורה הדרך הוותיק, מבוגר מהשאר, סלע יצוק מצפן ומשענת. המנטור והמדריך של אדם ושל רבים אחרים. אדם הוא איש עסקים נאה, שמקדיש את חייו בקפדנות גדולה לגמילה שלו, הוא מקפיד לא להחזיק ברשותו מחשב נייד, בכל חדר במלון שבו הוא לן בנסיעות העסקים שלו הוא מבקש שיוציאו את הטלוויזיה, אורתודוכס – חרדי גמור. ההקפדה הזו עובדת, כי הסרט נפתח בהענקה חגיגית של מטבע המציינת חמש שנים נקיות מהתמכרות. חתיכת הישג. נייל הוא המצטרף החדש, רופא יהודי שמנמן וחסר ביטחון שהגיע לקבוצה מכוח צו בית משפט ולא מרצונו החופשי. בניגוד למארק ואדם שהפכו את הגמילה למאבק חייהם, נייל מזייף ומשקר, ממשיך לרסק את חייו שלב אחרי שלב, מטריד נשים במקום עבודתו, צופה כפייתי בפורנו, ועוד.

להמשיך לקרוא

הבית של סבתא – על הסדרה 'השנים' ועל בחירות (נכונות ושאינן)

השנים תמונה

לו זה היה תלוי בי, הייתה 'השנים' צפיית חובה עבור כל פוליטיקאי שמתמודד בבחירות מחרתיים. בעצם, גם עבור כל מי שאמור לשלשל מעטפה בקלפי.

בדרכה האיטית והמצמררת, מצביעה 'השנים' על ההתדרדרות הצפויה של האנושות, שאת ניצניה אפשר להרגיש כבר בתופעות בנות ימינו. היא עושה זאת דרך סיפור של משפחה אחת – סבתא וארבעת נכדיה הבוגרים, ילדיהם ובני זוגם. את ההתדרדרות האנושית המתוארת, ככל שהשנים חולפות להן, מאפשרים שלשה דברים: א. אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, שהולכים ומשתלטים ומחליפים בני אדם. ב. עלייתו לשלטון של גורם רדיקלי שבתחילה נראה מגניב ואיפכא מסתברא לכל מה שבנאלי ושחוק, ואחר כך הופך למסוכן, בהעדר עכבות ג. השלמה שותקת של הציבור, כמנוסח היטב בנאום הסבתא בפרק השישי והאחרון של הסדרה.

מדהים ואף מרגש לראות את המהלך כולו – הסבתא הזו, שבפרקים הראשונים נראתה טרחנית להפליא, מיושנת וכמעט חסרת רלוונטיות, מתגלה כגורם הכי משמעותי בה. להמשיך לקרוא

לא תחמוד, לא תהיה סקאר

חוזרת כעת מצפייה מענגת מאד עם שניים מנכדיי (בנים, גילאי עשר וחצי ושבע) במלך האריות. את הנכדות בנותמלך האריות החדש החמש והשבע לא לקחתי, ובצדק. צריך עור עבה בשביל לחזות במותו של מופאסה ובשאר התקפותיהם של צבועים ורשעים. מאחורינו ישבה ילדה כבת חמש והתייפחה מרה. סליחה על המהותנות. ולסיכום – יופי של מוזיקה ונופים וסיפור. באמת.

אתמול כתב יובל ריבלין בערוץ הטלגרם שלנו ("תפנית בעלילה",) בפרפרזה על אמירתו של איזה פילוסוף יווני  (הרקלייטוס?) שאי אפשר לטבול באותו סרט פעמיים. זה נכון ביותר. ויפה כוחה של אמירה זו לכל טקסט, ספר סרט או סיפור. לא הרי לימוד פרשת\אגדת\… (מלאו את חסר) בגיל 18 ללימודה בגיל 50, וכו'. בעקבות 'טבילתי' הנוכחית בסרט הזה, שהתרחשה בפער של כשני עשורים מזו הקודמת, ימי הצעירות והתום, רציתי לכתוב סלוגן קצר בעמוד הפייסבוק שלי: מי שראה מלך האריות, לא יכול להיות איש רע באמת. ואז נזכרתי שאני כבר לא צעירה ותמימה, וויתרתי. אנשים רעים יש גם בקרב אלה שרואים סרטים נפלאים על מוסר ומנהיגות, ונגד רשע וצביעות. איזה לקח עצוב. אקונה מאטטה??

למעשה, יש לי הגיג רחב יותר, ההולך ונאפה לאיטו. הוא קשור בצורך הבסיסי של האנושות לספר לעצמה אגדות וסיפורים כדי לפרש לעצמה את העולם וכדי לקבוע בו נורמות:  להמשיך לקרוא

מחשבות על סימבוליות

גרוסמןדבירמדרך הטבע, תמונת דביר שורק המוטל ללא רוח חיים בצד הדרך, מחבק את ספרו האחרון של דוד גרוסמן, הזמינה פרשנות סמלית אצל רובנו. שמחתי לקרוא הבוקר בטורו של עמית סגל ניסוח יפה ומדויק של הסמליות הזו: בן המתנחלים ארוך הפאות מחזיק ברגעיו האחרונים את ספרו של אחד הסופרים הישראלים .החשובים של זמננו, והרי גם שמו של הספר דורש התיחסות סמבולית – איתי החיים משחק הרבה. החיים והמשחק הדוקר-כואב שלהם. אלוהים שישמור. . מה נותר לנו אם לא להמשיך ולשחק בהם.,

כמובן, אם יותר לי להוסיף מינוח ספרותי מקצועי יותר,  זו אינה סמליות סתם, אלא מטונימיה. מטונימיה היא ייצוג, שהוא סמלי. סיטואציה אמיתית שהופכת לסמל, פרט המיצג את השלם. לא בכדי החזיק המנוח את ספרו של גרוסמן. הוא הלך לקנות אותו מתנה לרבו, משמע הוא הכירו, קרא אותו ושכמותו, וקריאה זו היא חלק מעולמו. בכך הוא כמובן שובר סטיגמות מסוימות שמוטבעות בו ובחבריו ודמותו הופכת באחת להיות שלמה ועגולה יותר. אמיתית יותר וקרובה למציאות.

כשביאליק מתאר את המתמיד יושב עם הגמרא שלו בבית המדרש האפלולי ואור מבחוץ מאיר אותם, וקורא-מזמין אותו לצאת, גם זו מטונימיה, כפי שניסח זאת מנחם פרי בזמנו. המתמיד באמת יושב שם. חדר בית המדרש באמת אפלולי וקירותיו ישָנים, והאור – הן אור השמש, והן האור הסימבולי של ההשכלה – באמת בוקע מבחוץ. מחוץ לכותלי בית המדרש הפיזיים וגם האידאים. זוהי סיטואציה אמיתית שהיא בה בעת, גם סימלית. הסמליות מתלבשת על המציאות ככפפה ליד, מעצימה אותה ומפרשת אותה. זה יופייה של מטונימיה. להמשיך לקרוא

אלאדין השלישי ונסיכתו הפמיניסטית

אלאדיןהיה רגע שיא אחד מזוקק בגרסה החדשה לאלאדין, שבו הונחו על השולחן בבת אחת נושא הסרט וליבו: ג'אפר תאב הכוח הצליח להניח ידו על מנורת הקסמים, והג'יני טוב הלב והמשעשע נאלץ לסור למשמעתו ולקיים את פקודתו, שהיא הפוכה לכל מה שהוא רוצה ומאמין בו. "לאאא!", רוצה לצעוק הצופה מכיסאו אל ויל סמית' התכלכל אשר במסך, "אל תעשה זאת!" בו ברגע הוא מבין מהי עבדות, ואיך זה כשאין לך חופש בחירה כלל. פתאום הוא מוצא את עצמו בשיעור פילוסופיה שנושאו חירות האדם, עם טוויסט מוסרי קטן: ג'פאר הנכנס לתוך המנורה (מה פתאום ספויילר? כולכם ראיתם את הגרסה המצויירת!) כתוצאה ממשאלתו שלו, מבטא באופן הכי דרמטי וציורי את היותו העבד האמיתי בסיפור – עבד תאוותיו שלו.

נחזור לחופש הבחירה כי הוא העיקר כאן, במשל שלמדתי מספר שערכתי בשנה האחרונה, מופיע חמור שלא יודע מה להחליט, שלא יכול להחליט. חמורו של בורידאן. החמור הזה שנולד אצל אריסטו עבר גלגולים שונים ובכולם הוא הופך למשל להעדר יכולת לבחור. ג'יני, באותו רגע שיא, הפך לחמור הזה, כלומר ליצור שאין לו שליטה על בחירותיו. כוחו של סרט: מידת הטרגיות שבדבר הייתה ללא נשוא.,

אלאדין, גם בלי להיות פילוסוף גדול, מבין את כל זה ואת משאלתו השלישית הוא מקדיש, כמובן, לג'יני שהוא מעניק לו את חירותו. השתלת נקודת המבט הפמיניסטית, אמרה רחלי בתי בצדק, והפיכת יסמין לגיבורה המרכזית, אינה זרה לסרט המקורי אלא המשך טבעי שלו. השתקת קולה של יסמין והגבלת חלומותיה דומה להפליא להשתקת רצונו החופשי וחלומותיו של העבד. יסמין שידיה כבולות אינה אלא ג'יני משודרג! שד בתוך בקבוק. להמשיך לקרוא

על ביוגרפיות ועל כוחה של עריכה

 לאה גולדברג, עמיה ליבליך, נעמי פרנקל ועוד

קניתי לעצמי את הספר החדש  לאה גולדברג – שירים גנוזים, וכמעט לא מצאתי בו שיר אחד שדיבר אלי. אמנם קראתי ברפרוף, ובכל זאת. הדבר גרם לי לשאול את עצמי האם מוצדק כל העניין הזה. מדוע להפוך את הטיוטות שהכותבת פסלה – לספר? לכאורה זהו חוסר הגינות.  למחקר זה טוב, אני מניחה. ובכן, יכתוב החוקר את מחקרו ומי שמעוניין יעלעל בו. אבל ספר על מדף? למה? אני מחפשת דימוי הולם: זה כמו ההבדל בין לצלם מרצה בזמן הרצאתו, לצלם אותו בלי שידע, כשהוא מתלבש ומסתרק ומתכונן להרצאה. פגיעה ברשות הפרט.

וכל זה מביא אותי לחשוב על עריכה. חכמה הייתה לאה גולדברג, שערכה את עצמה. צנזורה עצמית היא דבר לא קל, כמו לכרות לעצמך אצבע, או חתיכת אגו, הרי המשפט שכתבת שם מנוסח לעילא, ומדוע למחוק? טובת הטקסט הסופי היא שיקול ערטילאי, שלא תמיד מהווה משקל הולם לקשי המחיקה. בכל כותב צריך לגור עורך קטן, אמר לי פעם אורי אורבך. במקום שבו קוצצים את הענף, גדלים הפירות המשובחים ביותר, אמר לי מישהו אחר, חכם לא פחות. נכון, אבל כואב. פחות ועדיין פוגע.

בזכות הספר החדש והמיותר קרה בכל זאת דבר טוב: נזכרתי כמה אני מתגעגעת ללאה גולדברג, ולכן  הורדתי מהמדף את ספרה של עמיה ליבליך – אל לאה. להמשיך לקרוא