אדם ודוד, קין ואיוב

שבת בראשית מזכירה לי תמיד בדיחה של אבא שלי בענייני שידוכים. "מהבחורה הזו", אומר השדכן בבדיחה, "הייתי עושה שבעה שידוכים". פרשת בראשית היא בדיוק כמו הבחורה הנחשקת ההיא:  יפהפיה ועשירה ומרתקת ויש בה לספק דיונים לשבעה שבועות לפחות.

שני הרהורים מרכזיים עלו אצלנו השבת. ההרהור הראשון קשור באדם והשני בקין.

שבעים שנה

מי הגיד לך כי עירום אתה, שואל ה' את האדם. המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו, אכלת?

ואם, חשבתי תוך כדי קריאה. ואם האדם לא היה מתחמק ומאשים את האישה, אם היה עונה לו: כן, אכלתי. סליחה. או בלשונו של דוד – חטאתי לה'. איזה טוויסט נפלא לסיפור זה היה יכול להיות. ותוך כדי מחשבה חשבתי שתגובה כזו אינה אפשרית בשלב ההוא. מוקדם מדי. האדם, האנושות, היו צריכים להתבגר עוד. אלפי שנים יעברו עד שיוולד דוד המלך, ויעמוד מול נתן הנביא המאשים אותו, ויאמר בלי למצמץ: חטאתי.

בבית הרחבנו את הדרשה.

חז"ל אמרו (ילקוט שמעוני) שאדם הראשון העניק לדוד את חייו. דרשה זו מתבססת על המתמטיקה הגילאית: שנות חיי אדם הראשון הן 930 שנה. דוד חי שבעים שנה. יחד זה יוצא בדיוק אלף שנה. מספר נאה ועגול, אבל אדם הראשון ויתר על שבעים שנה מהאלף העגולות שהוקצבו לו, והעניקם לדוד המלך. דוד חי בזכות אדם הראשון. ואם נוסיף את מה שאמרנו, יש לכך סיבה: דוד משלים את האדם הראשון. דוד הוא התיקון של מה שאדם הראשון לא זכה לו: לעמוד מול עצמו, ולהודות באחריותו שלו לכישלון.

 

שיעור פרטי

קין כועס בצדק. הוא פגש את הצד הקשה של העולם. את חוסר הפשר, את השאלות שאין להן תשובות. למה ה' רצה את מנחת הבל ולא את מנחתו? אין לנו מושג. אין לאף אחד מושג, גם לא לקין. כל התירוצים שמצאו פרשנים בכל הדורות לכך הם תירוצים שבדיעבד. העולם מלא שאלות לא פתורות שכאלה. קין היה הראשון שפגש בהן. הזעם שלו והיאוש גרמו מוות. זה לא נסלח, אבל ה' לא מכלה בו זעמו אלא מדבר איתו, מעניק לו שיעור פרטי. שיעור בבדידות, בחטא ובהשלכותיו.  איוב דומה לקין בסיטואציה הבסיסית, גם אם לא בפעולת התגובה. העולם התבגר, למד להדחיק. איוב כבר לא הילד שבועט ומשתולל ללא שליטה כשהוא נתקל בקשיות העולם, ובחוסר הפשר. ובייאוש. גם הוא, כקין,  זוכה לשיעור פרטי, מפגש עם ה'.

בסוף השיעור של קין, התלמיד מגורש לצמיתות. בסוף השיעור של איוב מחלקים סוכריות. נדמה לי שזה החלק הפחות חשוב של הסיפור.