בתחילה הרעיון היה נראה לי משונה מדי, דומה מדי לשיר של מאיר אריאל שכתב על מטוס גדול שממריא דרך דמעה שקופה. רק שבסדרת הטלוויזיה החדשה והמדוברת שבה יורדת בועה שקופה על עיירה קטנה בארצות הברית, ואוטמת אותה משאר העולם, המפגש בין המטוס לבין השקופה נגמר רע מאד. מכוניות, בעלי חיים מטוסים ואנשים מתנפצים אל מחסום בלתי נראה ואיש אינו מבין מה קרה כאן ולמה.
בשלב השני חשבתי שמדובר ברעיון מבריק. סטפן קינג הוא סופר שאינו מפחד להמחיש מטאפורות, גם אם הן מפחידות מאד. כי מהי בועה שקופה הכולאת בתוכה חברה שלמה, אם לא מטאפורה? היזכרו נא בביטויים דוגמת "בועת ההייטק" או "בועת נדל"ן" שמקורם בשיח הכלכלי ותפקידן לתאר התנפחות לא מוצדקת שתכף תתנפץ ויישאר לא כלום מלבד מי סבון מרוחים על פרצוף. "בועות" אלה מבטאות בין השאר גם אטימות קשיחה, ניכור, והעדר תקשורת עם המציאות בחוץ. "תקרת זכוכית" היא מטאפורה למחסום בלתי רשמי ובלתי עביר. והמטאפורה החזקה מכולן – "אתם חיים בבועה". משפט שנאמר לקבוצת אנשים המתחפרת בתוך עצמה ונחסמת לעולם שבחוץ. כשאין חילופי מידע, סחורות, ורעיונות – או גֵנים, אזי אפקט החממה מסוכן מאד. ואם נחזור לעולמה של הסדרה המדוברת – שם, בשל העדר זרימה טובה של אוויר, מחסור בתרופות, מתפרצת לה מגיפה המאיימת לפגוע בכל מי שקיים וממילא נוצר צורך בהסגר נוסף – בועה בתוך בועה. ובהשאלה – בחברה שבה אין זרימה של רעיונות ומחשבות מבחוץ שיפרו ויתסיסו את החיים שבפנים סכנת החולי והמוות הרוחני היא סכנה מוחשית מאד. צודק קינג, הבועה המסוכנת ביותר היא זו שלא רואים אותה.
מטרוניתה 