בעטיו של נחש

שתיים דובים

"תנו רבנן, שלשה חלאין חלה אלישע, אחד – שגירה דובים בתינוקות.." (בבלי, סוטה מז, א)

למה נתתם לי שם של ילדה? שואל נטע הקטן את הוריו. התשובה לשאלתו היא רצונו המכוון של הסופר לטשטש גבולות מגדריים: מאיר שלו לא סובל את ההבחנות המגדריות כשם שאינו סובל את המילה מגדר עצמה, בגלל שורש הגדר שתוחמת את המגדרים איש איש במכלאתו. הקול המספר שלו הוא אישה, לגיבורה שלו תכונות של גבר, לילד שם של ילדה וכשהאב השכול זועק וגועה בכאבו אומר לו הסב: "גבר לא צריך ליפול ככה. לא לפני כולם". אבל הוא, גבר שבגברים, נופל גם נופל. הדמות המספרת בספר, רותה, לועגת לחוקרת המגדר שבאה לראיין אותה על 'סוגיות מגדריות במושבות הברון'. "זה מספיק מגדרי בשבילך"? תשאל אותה מדי פעם. הדרך שבה תשיב לה על שאלותיה תשים ללעג ולקלס את היומרה לספר סיפור בתבניות מגדריות ותחת זאת תספר סיפור מקראי באופיו, כדרכו של שלו מימים ימימה, סיפור על מוות, בגידה ונקמה.

"אט יתעוותו אנשי החיל, אט יזועו שומרי הבית, יתרופפו החיבורים, תכהה העין. כאן תינתק רצועה, כאן צינור יטפטף, טיח יתפורר, אזניים תיחרשנה ובטלו הטוחנות, אבל לא אצלך סבא זאב. אצלך בבת אחת. נשבר הכד על המבוע, ונרוץ הגלגל אל הבור, ושב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה". (עמ' 166)

זה יפה מאד, מיוחד, אומרת המראיינת כשהיא שומעת את מילות ההספד שכתבה רותה המורה לתנ"ך לסבא שלה. גם הנוכחים בלוויה יתפעלו ולא יזהו את המקור. "אני מסכימה איתך" עונה רותה. "אני יכולה להחמיא לטקסט הזה בלב שלם, כי לא אני כתבתי אותו. את הרוב העתקתי מקוהלת".

"התיישבתי עם קוהלת לכתוב הספד לסבא", תספר רותה בהמשך. כמוה, יכול היה מאיר שלו לומר על עצמו: "התיישבתי עם אברהם, יצחק ויעקב, שלמה ודוד, אלישע וישעיהו — לכתוב לכם ספר".

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת