אני תל אביבית. בעשרים השנה ראשונות לחיי ראיתי שלג רק בטלויזיה, כתבות שלג חדשותיות כאלה. את השלג האמיתי ראשון שלי ראיתי בגיל 22. בשנת המגורים הראשונה בירושלים. למדתי אז במכללה בבית וגן, היתה לי כרס הריונית עם בתי הבכורה. רציתי ללכת ברגל, לנסוע באוטובוס ולהיות בחוץ באופן כללי, אבל המרצה טוב הלב התעקש להביא אותי עד הבית, כדי שלא אחליק. אני זוכרת את ההפתעה שלי מזה ששלג הוא בן דוד של קרח, ומחליקים בו, והוא לא תמיד רך כמו שמספרים.
גידלתי ילדים בהרים. עם בובות שלג וצווחות שמחה כשאין לימודים. מגפיים וקרבות שלג ברחוב. בגילכם, הייתי אומרת להם תמיד, לא ראיתי שלג. אף פעם.
את לא יוצאת לשלג? שואל אותי עכשיו בצ'ט ידיד תל אביבי.
אני מסבירה לו שאני, בניגוד אליו, כבר לא תל אביבית. שלג הוא רק שלג, יורד, לבן, מתלכלך. איבד מהחגיגיות. התרגלנו.
אין לי פה שום פואנטה. אולי רק התחושה ששלג זה לא באמת אני, אולי גם לא בשבילי. לא אוהבת את הגבלת התנועה, ההתקעות בבית. הכבישים החסומים, שלא לדבר על נפילות החשמל (והרשת!) לא עלינו.
נכון שמהחלון המראה הוא יפהפה. אבל זה הסאונד, השקט של השלג שעושה לי את זה, בסופו של דבר. דממת-שלג. אין דברים כאלה בתל אביב.
.
=====
בצעד חריג ביותר, לכבוד השלג – האיש שלי מפציע בסטטוס ירושלמי המתווכח קלות עם הפוסט התלאביבי של אשתו.
ואני, ירושלמי, אוהב את השלג!
זיכרונות הילדות שלי קשורים לאבא שלי. בשלג הוא היה הופך לילד. אור בעיניים ושמחת טהורה וילדותית עם זיק של שובבות. נועל בחגיגיות את נעלי הצבא שלו וראשית לכל צועד בגאווה לתפילת שחרית בבית הכנסת. בדרך חזרה היה מביא חצי כיכר של לחם שחור והיינו אוכלים ארוחת בוקר טובה עם 'ביצת עין' מפולפלת, גבינה לבנה וסלט ישראלי קצוץ כמו שרק אמא שלי יודעת להכין. [הערת המארחת: גם אני יודעת!] אחר כך, היה הולך בגאון למערכת הצופה ברח' בן יהודה, שם עבד כעיתונאי.
לארוחת צהרים אמא היתה מכינה מרק עדשים עם כדורי בצק. זה היה מאכל של שלג. נדמה לי שזה היה קשור אצל אבא לזיכרונות ילדות וימי עוני ומאכלים פשוטים ובסיסיים. הוא היה מזמין את המרק הזה מיד כשהתחיל השלג.
והיום, ברוך ה' אני 'אוהב להיות בבית'. לבן, שקט, מרגיע. חופש. לא צריך לנסוע, 'תקועים בגוש'. הכביש ליד הבית נשאר לבן וקטיפתי. איש לא נוסע ואין עדיין פסים שחורים של מפלסת השלג. יש זמן לערוך שולחן שבת ולהיטיב את הנרות כבר ביום חמישי בבוקר.[הערת המארחת: כאילו שאתה לא עושה את זה כל יום חמישי גם בלי שלג]
העולם בשלג הוא המחשה של בריאת העולם. הכל כל כך מוכר וכל כך שונה. הכל נראה אחרת ואני עומד תמה על השתנות העולם בִּן-לילה.
ונכון, לפני יותר מעשור, שברתי את כף היד בשלג. חזרנו מביקור אצל חברים במודיעין והרכב לא הצליח לעלות בכביש התלול לנווה דניאל. החנינו בצד. רכב הבטחון לקח את חיותה הביתה ואני צעדתי ברגל. הכביש היה שחור ויפה אך התברר שהוא מכוסה בשכבת זכוכית-קרח. מאז, אני מעדיף לראות את השלג מהחלון עם התה והלימון והמחשבות על בובות שלג.
ונכון, אחרי השלג יש עוד שבוע של מים מטפטפים וגושי קרח אפורים ומלוכלכים וקרח בלילות וגינה הרוסה עם פרחים נבולים וענפים שבורים.
ובכל זאת, גם אני אוהב את השלג!
ועוד משהו.
הכתוב בספר שמואל מספר על אחד מגיבורי דוד:
וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע בֶּן אִישׁ <חי> חַיִל רַב פְּעָלִים מִקַּבְצְאֵל הוּא הִכָּה אֵת שְׁנֵי אֲרִאֵל מוֹאָב וְהוּא יָרַד וְהִכָּה אֶת <האריה> הָאֲרִי בְּתוֹךְ הַבֹּאר בְּיוֹם הַשָּׁלֶג (שמואל ב' כג, כ).
בתלמוד במסכת ברכות (דף יח ע"ב) דרשו דרשות נאות על פסוק זה ובין השאר אמרו:
והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג – איכא דאמרי: דתבר גזיזי דברדא ונחת וטבל, איכא דאמרי דתנא סיפרא דבי רב ביומא דסיתוא [יש אומרים ששבר גושי קרח וירד וטבל, ויש אומרים ששנה את ספר 'תורת כהנים' – ספרא ביום חורפי אחד … (תרגום חופשי)].
אז קדימה.
מטרוניתה 