"ריבועים של קרטון" – כך קוראת ארנונה, אלמנת צה"ל ואם שכולה, לתמונות המתים שלה. היא לא זקוקה לתמונות, ולא תולה אותם על הקירות לשם הנצחה. הסרט על ארנונה ומשפחתה שודר ביום הזיכרון. יוצרת הסרט היא בתה תמר. אביה של תמר נהרג במלחמת ששת הימים, אותו היא לא הכירה כלל. אחיה הבכור נפל במלחמת יום הכיפורים, כשהייתה ילדה בת ארבע, אחיה השני שאותו, בניגוד לשניים האחרים, היא זכתה להכיר ולרקום אתו קשרי אח-אחות קרובים, נהרג בתאונת טיפוס-הרים בחו"ל. הבת לא מוותרת, ועושה סרט כדי לדבר באמצעותו על מה שלא מדברים בבית. הסרט הזה, על אף שדמויותיו זזות ומדברות, הוא בעצמו "ריבוע של קרטון". יצירת אמנות שלעולם איננה 'הדבר עצמו'. ופה העניין: דרך הסרט מצליחה תמר לגעת בדברים שבחיי היום יום אינה יכולה לגעת בהם. יצירתו של הסרט שלה מוכיחה שיש ליצירה, לאמנות תפקיד ומשמעות, גם אם אלו באים בתוך ריבועים של קרטון.
תפקיד האמנות הוא לקלף את העולם ואת האדם מלבושיו השונים, המסתירים, ולגלות מבעדם את הדבר האמיתי. העולם מופיע לפנינו בלבושים שונים, בתחפושות שונות ומשונות, אמנים אנשי רוח ולב, או סופרים חדי מבט ובעלי רגש – מצליחים להסיר ממנו את התחפושות ולהראות את לב הדברים – לב הסיפור, לב האדם ולב העולם שמפליאים להסתתר מאחורי המציאות ורעשיה.
מטרוניתה 