סרט ישן, שולחנות נפרדים שמו, מתאר חבורת אנשים המתגוררת במלון קטן בעיירה אנגלית נידחת. הם בורחים מהעולם, איש מסיבותיו הוא, לכל אחד צרותיו ומשבריו. לאורך הסרט הם מנוכרים זה לזה, יושבים בשולחנות נפרדים, רק בסופו הם מוצאים את הדרך לשוחח כיחידים וכקבוצה מתוך כנות, אנושיות וחמלה. סיפור העולם הוא סיפור התגובה האנושית לחורבנותיו. בפרשות שהיו לנו עד כה – תיבות נוח, מבול וים של דינוזאורים נכחדים. אנשים מבקשים מקלט מהפורענות ואם הם זוכים – הם מוצאים מקלט כזה בדמותה של תיבת עץ ענקית או בית שפותח בפניהם את דלתותיו.
בסרט מאוחר הרבה יותר – חוש מושלם, איש ואישה מתוודעים זה לזה בזמן קצת בעייתי. העולם סביבם מתחיל להשתנות, חוקיו מופרים. וירוס כלשהו תוקף את האנושות, ומעלים אט אט את החושים. בתהליך ארוך אך יציב נעלמים חושיהם של בני האדם. זה מתחיל בחוש הריח. קצת מרגיז, אבל זניח. עם הריח מסתלק גם חוש הטעם. ענף המסעדות במשבר. האיש, במקרה שלנו, הוא שף. עבודתו בסכנה. עבודתה של האישה, לעומתו, מעולם לא היתה חשובה יותר – היא מדענית אפידמולוגית – חוקרת מגפות בבית החולים. האמת על המגפה המתפשטת נודעת לה לפני כולם. אחר כך נעלם לו חוש השמיעה. היעלמותו מלווה בפרצי זעם מפחידים. התפרצויות אלימות ברחובות, ביזה. פאניקה. התקפי הזעם חולפים לבסוף אבל משאירים את העולם חרש לגמרי.
מטרוניתה 