תאומי קין

משחקי הכסתאומתו עמו

לַחֲמוֹר, לַגָּמָל, לְעַצְמוֹ, לַאדוֹנָיו

לְכֻלָּם נָתַן אַבָּא שֵׁמוֹת,

וְאִמָּא – לְקַיִן.

עֲרֻמָּה מִשֵּׁם

לְלֵידַת אָחִינוּ הֶבֶל הִמְתַּנְתִּי.

יָדֹעַ יָדַעְתִּי כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.

וַיִּוָּלֵד וְהִנֵּה

הֶבֶל פּוֹרֵחַ

בַּשָּׂדֶה

אֲנִי רָאִיתִי הֶבֶל מִתַּמֵר

אוֹתִיּוֹתַי רָאִיתִי

חוֹמְקוֹת לְהִסָּתֵר בֵּין עֲנָפִים

לְהִטָּמֵר בִּנְקִיקִים.

שְׁתוּקִים דָּמַי וּדְמֵי זַרְעִיּוֹתַי,

וּשְׁמִי אֲדָמָה לֹא נוֹדַע.

(תאומתו של קין, שרה פרידלנד-בן ארזה)

ידידתי המשוררת שרה פרידלנד בן ארזה, נתנה בשירה קול ושם לתאומתו של קין, זו שאמורה היתה, על פי המדרש, להנשא להבל. בשירה מקוננת התאומה על חייה שלה וחיי זרעה שלא ייוולד עוד.

הרעיון שקין והבל אמורים היו לשאת את אחיותיהן לנשים ולהוליד מהן צאצאים מתרכך, מסבר-אוזן, בשל מקורו המדרשי. כשאברהם קורא לשרה אשתו 'אחותי' – בת אבי אך לא בת אמי, אנחנו מבינים שלטאבו של נישואי אחים – ולו אחים למחצה – לקח זמן להשתרש בעולם.

האם יש סיכוי, ולו קלוש, שג'ון מרטין, מחברם הנוצרי של סדרת הפנטזיה הספרותית 'שיר של אש ושל קרח' מכיר את המדרש על תאומתו של הבל, שחפץ בה קין?

את סדרת הספרים של מרטין הפכו שני יהודים ניו יורקים לסדרת טלוויזיה מוערכת ונצפית, 'משחקי הכס', שעונתה השלישית משודרת בימים אלה בארצות הברית ובמקביל גם בישראל. הסדרה מתארת את עולמה הסבוך ומלא התככים של ווסטרוז, שעליה, עם פתיחת העונה השלישית, שולט נער צעיר וסדיסט, פחדן ויפה תואר. הנער, ג'ופרי שמו, הוא פרי הביאושים של גילוי עריות בין אמו ואחיה יפי התואר. משפחתם, משפחת לניסטר, תעשה כל שביכולתה לשמור על השלטון ועל טוהר הדם, ואם אפשר – גם על הכסף והכוח שמזינים זה את זה

'משחקי הכס' היא סדרת פנטזיה עם אווירה ימי ביניימית, מופת של צילום, בימוי וכתיבה כשם שהיא מופת של אלימות ובוטות-מינית. אף אחד, חוץ מויקפידיה, לא מסוגל לזכור את שמותיהן של כל הדמויות הנאבקות על הכתר, הכס, הנחלות, הנשים והכבוד. ה'קין' של ווסטרוז – או לפחות אחד מהם, הוא ג'יימי לאניסטר אחיה ואהובה הסודי של תאומתו המלכה, רוצח בעלה ויועצו. לצידו פועלים גיבורים נוספים. אח הטוען לכתר ולנחלה מוכר את אחותו לשליט ברברי כדי לזכות בתמיכתו הצבאית, נביאת אש מסתורית, עובדת אלילים, ממליכה יורש נוסף, וכולם נאבקים על נחלותיהם, כבודם ועל חייהם.

לא רק 'קיינים' בווסטרוז, גם 'הבלים' שם לא מעט. דמויות שונות נאבקות במהלך הסדרה בקשיים שהחיים מניחים לפניהם, חלקן נרצחות, חלקן שורדות ומתפתחות. דאינריז שהפכה מנערה שאחיה מסרסר בה למטרות פוליטיות, למנהיגה אמיצה, בעלת מוסר וחזון. טיריון לניסטר, האח הגמד והדחוי של המשפחה, הסובל בשל קומתו הנמוכה ומחפה על מומו בשנינות ובאומץ, בני משפחת סטארק ההגונים והאצילים, ועוד ועוד.

מאבקי הכוח הבלתי פוסקים שבסדרה מקימים לתחייה מדרש ידוע נוסף (בראשית רבה) המתחקה אחר סיבות היריבות בין קין והבל. התשובות שהוא מציע הן המצע הבסיסי של כל הדרמות האנושיות, חומר הגלם לספרים, למחזות ולסרטים מימי בראשית ועד עולם: סכסוך על רכוש ועל קרקע ("אחד נטל קרקעות ואחד את המטלטלין"); סכסוך סביב אמונה דתית, כוח ושליטה במאמיניה ("זה אמר בתחומי בית המקדש יבנה וזה אמר בתחומי"); נשים ומין ("חוה הראשונה", "תאומה יתירה שנולדה עם הבל"); כבוד וכוח ("הבל היה גיבור מקין") ומעל הכל – הטכניקה הדרמטית –מניפולטיבית של ניצול נקודת התורפה של היריב: "אם תנצח אותי", אומר קין השרוע מתחת לאחיו, "מה אתה הולך ואומר לאבא? נתמלא עליו הבל רחמים והניח לו, מיד עמד עליו קין והרגו". קין למד להפעיל עורמה פוליטית ובו ברגע הפך לאביהם הרוחני של רשעי הדורות כולם.

להמשיך לקרוא

אדם ודוד, קין ואיוב

שבת בראשית מזכירה לי תמיד בדיחה של אבא שלי בענייני שידוכים. "מהבחורה הזו", אומר השדכן בבדיחה, "הייתי עושה שבעה שידוכים". פרשת בראשית היא בדיוק כמו הבחורה הנחשקת ההיא:  יפהפיה ועשירה ומרתקת ויש בה לספק דיונים לשבעה שבועות לפחות.

שני הרהורים מרכזיים עלו אצלנו השבת. ההרהור הראשון קשור באדם והשני בקין.

שבעים שנה

מי הגיד לך כי עירום אתה, שואל ה' את האדם. המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו, אכלת?

ואם, חשבתי תוך כדי קריאה. ואם האדם לא היה מתחמק ומאשים את האישה, אם היה עונה לו: כן, אכלתי. סליחה. או בלשונו של דוד – חטאתי לה'. איזה טוויסט נפלא לסיפור זה היה יכול להיות. ותוך כדי מחשבה חשבתי שתגובה כזו אינה אפשרית בשלב ההוא. מוקדם מדי. האדם, האנושות, היו צריכים להתבגר עוד. אלפי שנים יעברו עד שיוולד דוד המלך, ויעמוד מול נתן הנביא המאשים אותו, ויאמר בלי למצמץ: חטאתי.

בבית הרחבנו את הדרשה.

להמשיך לקרוא

סירה וסערה

boss

פנים וחוץ

אדם רוצה לחזור הביתה. בינו לבין ביתו מונח אוקיינוס זועף. האם תצליח ספינתו הרעועה להגיע לחוף המבטחים?

הסצנה הזו ממחישה באופן בסיסי מהו קונפליקט דרמטי: יש גיבור. יש לו מטרה, ובינו לבין המטרה שלו עומד מכשול. מעתה יתבסס הסיפור, או הסרט, על היכולת שלו לגבור על המכשול ולהגיע ליעדו.

אבל לסיפור עשויה להיות קומה נוספת: לא זעף האוקיינוס לבדו עומד בין גיבורנו לבין יעדו, אלא כוח חזק יותר: הוא עצמו, לבו החצוי. האומנם הוא חפץ לחזור? עוצמת הסערה היא כאין וכאפס אל מול הסערה שבליבו של הנוסע הדמיוני שלנו, המאבק המתחולל בנפשו, שהרעמים והברקים בחוץ הם רק השיקוף שלו.

ימי אלול שבהם נכתב הטור הזה הם ימי תשובה ותיקון. עולם הקולנוע והטלוויזיה, בניגוד לדימוי האופייני, הוא עולם שעוסק בתשובה כל ימיו, והמתח בין קלקול לתיקון הוא קומת היסוד שלו. המתח הזה פנים רבות לו. הוא יכול להתקיים בנפשו של הגיבור או מחוצה לה. כשמציקים לר' מאיר שכניו הרעים והוא מתפלל למותם ("יתמו חטאים מן הארץ") מפנה ברוריה אשתו בעדינות את המבט מבחוץ – פנימה: לא החוטאים, החטאים. לא המעשה אלא המנוע הפנימי המחולל אותו. זה לא הוא, אמרה מישהי לשוטר שביקש לאסור את החשוד המסוכן שהובא לחדר המיון. זה השדים הפנימיים שלו, שהשתלטו עליו.

להמשיך לקרוא