לְפִי שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ,
אָמַר: אוֹי לִי, שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי – עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתֹהוּ וָבֹהוּ, וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם!
עָמַד וְיָשַׁב שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית וּבִתְפִלָּה.
כֵּיוָן שֶׁרָאָה תְּקוּפַת טֵבֵת וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ, אָמַר: מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא.
הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים.
לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת עַשַׂאָן לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים.
(תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח ע"א)
לעיתים נופלת מבקרת התרבות קורבן לתחביביה שלה. זה קורה כשהיא מוצאת עצמה צופה בסדרה גרועה, אבל כזו שאי אפשר להפסיק לצפות בה. למזלה-מזלי, מדובר במיני סדרה בת שני פרקים בלבד, פחות משעתיים בסך הכל. ואף עליהן איני מצטערת בשל תובנה נאה, יש שיאמרו – מובנת מאליה, שהתגלגלה לי בהיסח הדעת בעקבות צפייה זו.
אבל ראשית, הקדמה קצרה.
סרטי אסונות היו אופנתיים מאד בשנים מסוימות, ומעולם בעצם לא חדלו להיות. כוחם וסוד משיכתם מבוסס על פוטנציאל דרמטי מובנה היטב: האסון הקרב חוסך צורך בבניית מרקם דרמטי מעודן מדי, הדרמה כבר שם, הנשימה העצורה, החרדה לגורל הגיבורים מושגת בפרוטות. הבית הנשרף, הלוויתן העולה מהתהום – עושים את העבודה היטב, ויש שיאמרו – בזול. עם השנים, הפכו הללו אופנתיים פחות, אולי כי שירותי ההתראות והחירום השתכללו, אולי כי המציאות הפוליטית הביאה עלינו חורבנות ומוטטה מגדלים, והפעם לא בשל הישמעות להוראות בטיחות ושריפות. אולי כי נזקקנו לשדרוג הפחד.
שלב אחד גבוה יותר בסולם האסון מונחת הקטסטרופה, לא עוד חורבן הבית, אלא חורבן העיר, הארץ, ולבסוף – חורבן כדור הארץ והעולם כפי שהכרנוהו.
מטרוניתה 