יסטרדיי, השחזור

יסטרדיי (2019) - אידיבי

שלש תכונות יש בעיניי לסרט טוב באמת  א. הוא מצליח להפתיע אותי ב. הוא משאיר אותי עם מחשבות ג. הוא מאמין בטבעו הטוב של האדם. יסטרדיי עונה על שלש הסעיפים האלה, וזה לא מעט. המחשבות מתמקדות בשני נושאים עיקריים. האחד הוא כוחן של יצירות תרבות לשנות פני עולם. אולי לא לשנות, כמו – להוסיף. חשבו על משחק – "מה היה לולא היה בעולם" —- (השלימו את החסר). מעניין, לא? יוצרי הסרט שיחקו את המשחק הזה וסיפרו סיפור על תאונה מוזרה שהתרחשה בעולם כולו למשך שניות אחדות, ועשתה איזה קמט במציאות שבמהלכו נעלמו הביטלס מהעולם. להקת החיפושיות – חיפושיות הקצב קראו להם בעברית, בגלל משחק המילים  (ביט – יחידת קצב) שייכת לליגת על של תרומה תרבותית ממשית לעולם. אני לא מתמצאת בתולדות הרוק, אבל אם יותר לי משחק המילים, אין ספק ש ג'ון לנון פול מקארטני ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר תרמו לעולם איזו אבן דרך, או סלע. וגם בלי מבינות מיוחדת בהתפתחות הרוק, ואיך להקות וסגנונות נבנו על גבי הביטלס כגמד על גבי ענק, חשבו פשוט על היופי של המוזיקה, ושל המילים. לא כל השירים, אבל חלק משמעותי מהם.

קל לעשות השלכה גם לעולם שלנו. להבדיל, תארו לכם את התלמוד בלי ר' יוחנן, בלי ר' עקיבא. בלי רבי יהודה הנשיא. מדובר ביוצרי ענק שעל גביהם נעמדו אחרים, שמטתם את האבן שלהם, שמטתם חומות שלמות. איזה הפסד ענק (מעורר מחשבות גם  על אלה שמתו באיבם, שלא נולדו, ששה מליונים, נגיד, שהיינו יכולים להנות מפרות רוחם אבל אנחנו לא).

אבל נחזור לביטלס, שבהמשך מתברר שיחד איתם נעלמו עוד כמה דברים למשל קוקה קולה, ואפילו הארי פוטר. העולם נידון לחיות בלי היצירה שלהם, ורק בזכות גיבורנו הממש לא-משהו, שיריהם יונכחו וייזכרו. יושרו וינוגנו. מכל האנושות דווקא הוא, מוזיקאי בינוני טיפוס אפאתי ונטול כריזמה, זוכר. וברגע שהוא מבין שהוא היחידי – הוא מתחיל לשיר את שירי הביטלס, וכולם בטוחים שהוא כתב והלחין אותם, כוכבו נוסק מעלה מעלה.

להמשיך לקרוא

ג'ק, הזאב, ויערת הדבש

ג'ק באואר

הוא יפעל על פי האמת שלו בניגוד לחוק ולשרשרת הפיקוד, ובכך יסתכן בהעפה, בפיטורין, בכליאה, ומוות, ולעיתים במה שהוא חמור ממוות. על פי רוב הצדק עמו, ואלמלא היה פועל כפי שפועל, המצב היה גרוע עשרות מונים. אבל המחיר, המחיר האישי שהוא משלם כבד מנשוא ומחמיר מעונה לעונה. ג'ק באואר גיבורה המיתולוגי של סדרת המתח 24 שהפציע לאחרונה בעונה תשיעית, מעלה שוב, כדרכו, את סוגית הציות וגבולותיו. בגבולותיו המעורערים של החוק מונח הסיפור שלו: מחושיו החדים יקלטו תמיד את המקומות שבהן המערכת מפספסת, טועה.

יונתן

רק מלאנו פקודות, אמרו הנאצים אי אז. החוק הזה מטומטם, אומרים אנשים כל הזמן. תג מחיר וניאו-נאצים. פורעי חוק בעינינו, מגיני האומה בעיניהם. חוק המדינה, חוק מוסר, חוק דתי, פקודה שדגל שחור מתנוסס עליה. שאלת החוק וגבולותיו אינה שאלה חדשה, כמובן. מאז עברה חוה על החוק הראשון בעולם, נחקקו חוקים רבים, חלקם מוצדקים יותר וחלקם פחות. יונתן בן שאול, למשל, עבר על חוק שלא הכיר, ומשנודע לו הדבר, ערער על הלגיטימיות שלו, ונלחם על חפותו.

הימים ימי מלחמת שאול בפלישתים, שאול החרד לגורל המלחמה קבע שאסור לאכול ולשתות עד תום הקרב, והשביע על כך את העם. העם מצדו ירא את שאול ושמר על השבועה.

וְכָל-הָאָרֶץ, בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ, עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה. וַיָּבֹא הָעָם אֶל-הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ; וְאֵין-מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל-פִּיו, כִּי-יָרֵא הָעָם אֶת-הַשְּׁבֻעָה.

וְיוֹנָתָן לֹא-שָׁמַע, בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת-הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ; וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-פִּיו, וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו. וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר, הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת-הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם, הַיּוֹם; וַיָּעַף, הָעָם. וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן, עָכַר אָבִי אֶת-הָאָרֶץ: רְאוּ נָא, כִּי-אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה. אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם, מִשְּׁלַל אֹיְבָיו, אֲשֶׁר מָצָא: כִּי עַתָּה לֹא-רָבְתָה מַכָּה, בַּפְּלִשְׁתִּים.

העניינים מתחממים, שאול מבקש להעניש, אבל העם נלחם עבור יונתן:

"הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי עִם אֱ-לֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה – וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת-יוֹנָתָן, וְלֹא מֵת".(שמ"א י"ד).

בדומה ליונתן, מזהה ג'ק באואר את המקום שבו קם הגולם על יוצרו, והחוקים שנקבעו כדי להגן ולהועיל הופכים לנטל.

להמשיך לקרוא

כלואים במצודה עתיקה

בלש אמיתי

 

"הוא תמיד כועס על השמים", מתאר מרטין השוטר את שותפו ראסט. השניים הם גיבורי סדרה חדשה, בלש אמיתי שמה אבל ברור מי משניהם עומד להיות הדמות המרכזית, המעניינת. ראסט קול, השתקן והמאופק חושב שהמין האנושי, התודעה האנושית הם טעות. ושהמעט והמכובד שבני האדם יכולים לעשות "כדי לעצור את הפארסה" הוא להתכחש לתכנות שלנו ולחדול להתרבות. "אז מה הטעם לקום מהמיטה כל בוקר?", שואל אותו שותפו. "אני אומר לעצמי שאני משמש כעד. התשובה האמתית היא שכך מן הסתם תוכנתתי".

הפגישה עם השניים נעשית בשני ערוצי זמן בפער של שבע עשרה שנה. ב95 הם חקרו בצוותא רצח נורא, ב2012 הם נחקרים, כל אחד לחוד, על הרצח ההוא. למה הם נחקרים? מה קרה אז? מה קורה היום? למה ראסט של ההווה נראה כמו שהוא נראה: מגודל שיער שותה לשוכרה ואבוד באופן כללי? לאף אחד אין מושג. זו אינה סדרה בלשית רגילה, וטוב שכך.

לדמות המואסת בחיים שורשים קולנועיים עמוקים. מישל, בגילומו של ז'אן פול בלמונדו מהסרט "עד כלות הנשימה" (1960) של גודאר, אחת היא, אם יחיה או ימות. הוא ובת זוגו פטרישה, חיים את הרגע מתוך ייאוש סמוי ופחד מסתמיות. "בין יגון לכלום אני בוחר ביגון" מצטטת פטרישה את פוקנר ומסגירה את מישל למשטרה, כדי שבסופו של דבר יברח, יירה וימות.

ג'וני מהסרט 'עירום' (1993) של הבמאי הבריטי מייק לי הוא טיפוס מר וסרקסטי, הנושא נאומים על אחרית העולם המתקרבת. הייאוש שבסרט הוא תוצר של נסיבות חברתיות וכלכליות, צעירים חסרי אופק באנגליה של תחילת שנות התשעים. כתגובה לעולם מנוכר, מגיב ג'וני באדישות ובסתמיות, מעמיד חומות בפני מי שמבקש להתקרב אליו. עוד בז'אנר הזה: קולונל קורץ ב'אפוקליפסה עכשיו', מלווין יודול ב'הכי טוב שיש' – גיבורים שונאי-אנושות הפוגעים בעצמם ובזולתם בדרכים שונות ומגוונות.

להמשיך לקרוא

נקודת מבט

הסרט בית לחםישנם סרטים וסדרות שלא אראה לעולם. הסיבה לכך אינה מינוני האלימות שבהם, או אי- צניעותם, אלא נקודת המבט שלהן.

אסביר.

מה דעלך סני, לחברך לא תעביד, אמר הלל. מה שעליך שנוא, לא תעשה לחברך, (שים עצמך במקומו, הכנס לנעליו, לתודעתו). הלל לא היה הראשון שניסח תביעה מוסרית הקשורה לשינוי נקודת המבט. קדמה לו תורת משה ב'ואהבת לרעך כמוך' וב"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". ואהבת את הגר, וזכרת כי גר היית. היכולת לראות את העולם מנקודת מבטו של הזולת היא מפתח לשינוי בהתנהגות.

נקודת מבט היא מרכיב בסיסי. נושא-מפתח גם בעולם הספרות והדרמה. מי מספר את הסיפור? איזו נקודת מבט מאמץ המספר, מה גבולות היכולת שלו ושל דמויותיו לשנות את נקודת המבט ולהרחיב אותה? עם איזו נקודת מבט מזדהים הקורא או הצופה? מבחינה זו, טמונה ביצירת הדרמה ובצפייה בה הזדמנות פז. היא יכולה להפוך לחדר-כושר מוסרי שבו מתאמנים עוד ועוד, מותחים את שרירי האמפתיה עובדים על הגמשת נקודת המבט. בה בעת היא יכולה להיות גם מקום שבו שוברים רגל, או מרסקים חוט שדרה.

נקודת המבט השבדית

שני סרטים שראינו השבוע מציעים פעילות שרירית אינטנסיבית מהסוג הזה. הראשון, למיטיבי לכת, הוא הסרט הישראלי 'בית לחם'. הסרט מעתיק את נקודת המבט הישראלית אל חצרו של האויב הפלשתיני ומציע הכרות מדוקדקת עם הפרטים שמרכיבים את המציאות שלו ועם הדרך שבה הוא רואה את העולם. אחד הרגעים המשעשעים בסרט הלא משעשע הזה הוא הרגע שבו אבו מוסא, שר ברשות הפלסטינית, מציג מקור מימון זמין, משבדיה, לפעילות בעיר. מטרת הכסף השבדי הוא "לדאוג למעמד האישה הפלסטינית". אני מעלה ארבעה מהאנשים שלך על משכורות, קורץ השר לאיש שיחו, מתנועת חללי אל אקצא. אז תדאגו לנשים הפלסטיניות, כן?

אין כמעט עמדה פוליטית בסרט הזה, כמעט ואין שיפוט, רק תיאור נוקב ומדויק של מציאות טרגית: נער מתבגר בבית לחם הפלסטינית, קרוע בין כוחות ורצונות, בין נאמנויות. להמשיך לקרוא

המסע אל הג'ונגל הפרטי

קלימנג'רו

בחלומותיו הוא חוזר/אל הנערה שאהב/ הם הלכו יד ביד/ הוא הביט עליה כשצחקה

הנה, אלו הם הדברים עליהם הוא חושב/ הוא עומד למות בקרוב

הם מעולם לא היו כה לבנים/ שלגי הקלימנג'רו (תרגום חופשי מצרפתית של ידידה מהפייסבוק)

את השיר הצרפתי המפורסם הנושא את שם הסרט, שרים בזיופים נוראים חברים ובני משפחה שהתכנסו לברך את גיבור הסרט מישל, לרגל פרישתו מהמפעל. הרי הקלימנג'רו ופסגתם הצוננת רחוקים מאד ממרסי, עיר הנמל, ומבני מעמד הפועלים קשי היום, החיים בה. מארי קלייר ויתרה על חלומה להיות אחות, והיא מסתפקת בתפקיד מטפלת לאישה קשישה. מישל חבר בועד העובדים של המפעל. הוא מוסיף את שמו בהתנדבות להגרלת הפיטורין, ועולה להוותו בהגרלה. מעתה עליו לצאת לפנסיה ולהתכונן לערוב ימיו. במסיבת הפרישה מכינים להם החברים הפתעה: פרוטה לפרוטה אספו כולם והעניקו להם שי: נסיעה להרי הקלימנג'רו – השיר, כך מתברר, היה רמז מטרים מכוון היטב. הרי הקלימנג'רו הם מחוז חפץ, חלום מתממש, חופשה שאף פעם לא היתה לזוג העובדים החרוץ הזה, שעמל כל חייו לפרנס את עצמו ואת ילדיו. הבטחה לאושר, למנוחה.

רגע שמח אחד, יפהפה. אחר צהריים שמשי, ברקע הים. הזוג בן החמישים דומע מהתרגשות ומתחבק באהבה גדולה ורבת שנים. הצופים שמחים בשמחתם, אבל חושדים, ובצדק: בסרט, התחלה שמחה היא הדרך של התסריטאי לומר לנו – חכו להמשך. ואמנם, בערב טראומטי ואלים אחד, פורצים שני שודדים לביתם וגונבים את כספם. הרי הקלימנג'רו המושלגים חזרו להיות רחוקים ובלתי מושגים. כשחלום הנסיעה לקלימנג'רו נגוז, וכבר אין סיבה להתכונן לנסיעה. במקום ללמוד אנגלית או סוואהילית, שוקע מישל לקיום פנסיונרי עצוב ונטול תכלית, עד שלפתע, נדמה לו שהוא מצא את הגנב.

מציאת הגנב, ההבנה מי הוא, ובאילו תנאים חי, משנה את חייהם של בני הזוג ויוצקת בהם טעם חדש. מאותו רגע כל אחד בדרכו מתחיל מסע נפרד להכרות עם המשפחה ובחירת הדרך לחבור אליה ולעזור לה. הצופים מודעים לשני המסלולים המקבילים שאינם נפגשים, אבל למארי קלייר ולמישל הפועלים בחשאי – אין צל של מושג על מעשיו של בן הזוג.

ובנקודה זו – של ההבדל בין פעולותיהם של השניים, ראיתי מעשה ונזכרתי אגדה: אגדת אבא חלקיה ואשתו במסכת תענית (כג, ע"א), השניים עומדים להתפלל על הגשמים – זו בזווית אחת וזה בזווית אחרת, והענן מקדים לעלות מצדה של האשה. לתמיהתם של החכמים משיב אבא חלקיה כי אשתו, היושבת בבית, נותנת לעני הבא לבקש צדקה לחם, שהנאתו קרובה יותר, בעוד שהוא, נותן לעני הבא לבקש ממנו צדקה כסף – שהנאתו רחוקה. רעיון זהה מופיע במסכת כתובות (סז ע"ב) באגדתא על רב עוקבא ואשתו, שהיו נותנים צדקה בסתר, ונאלצו להסתתר מהעני בתנור חם. מר עוקבא נכווה, ואשתו לא נכוותה, מאותה סיבה. ובכן, סדנה דארעא חד הוא: בסרט מישל ממיר את כרטיס הטיסה לכסף – ונותן אותו לאח הגדול היושב בבית סוהר, אבל מארי קלייר מגיעה אל הילדים הביתה, מבשלת ומכבסת מסדרת ומאכילה.

להמשיך לקרוא