המזכרות

מוכר הכרטיסים בסינמטק תל אביב, היפסטר אדיש ומבולבל מעט, העיף בנו מבט ושאל – אזרחים ותיקים? בלענו את עלבוננו, הטבענו אותו בבדיחה קלושה והלכנו לאולם הגדול של הסינמטק. בדיעבד, השיחה הקצרה הזו הכינה אותנו היטב לבאות. אקספוזיציה.

הסרט מתחיל בלוויה, סבא מת, הנכד רץ, מאחר ללוויה שלו. אביו של הנכד, בנו של המת, כועס על בנו – עכשיו באים? הסבתא לוחשת לו בחיבה – לא נורא. סבא לא כועס. הוא אהב אותך מאד. די לנו ברגע הזה, ובאחרים שיבואו, כדי לאפיין את דמות הסבתא המקסימה ואת יחסיה המיוחדים עם הנכד שלה, רומן.

שלשה דורות בסרט הזה, שלש זוויות, שלש נקודות שונות בציר הזמן האנושי. רומן הצעיר, הביישן והנאה הוא סטודנט לספרות, שחי בשכירות עם שותף תימהוני, מחפש אהבה. אולי יכתוב רומן ואולי לא. בינתיים ממקומו בחיים הוא מתבונן במה שעובר על בני משפחתו. הוא רואה את קרובי משפחתו במאבקיהם השונים, ובכישלונותיהם. הוא מנסה לעזור לאביו המדוכא, שעולמו התערער בבת אחת עם פרישתו מהעבודה ומות אביו, ועל כתפיו מונח כובד נטל הדאגה לאמו הזקנה שנותרה לבדה.

המסע אל הג'ונגל הפרטי

בחלומותיו הוא חוזר/אל הנערה שאהב/ הם הלכו יד ביד/ הוא הביט עליה כשצחקה

הנה, אלו הם הדברים עליהם הוא חושב/ הוא עומד למות בקרוב

הם מעולם לא היו כה לבנים/ שלגי הקלימנג'רו (תרגום חופשי מצרפתית של ידידה מהפייסבוק)

את השיר הצרפתי המפורסם הנושא את שם הסרט, שרים בזיופים נוראים חברים ובני משפחה שהתכנסו לברך את גיבור הסרט מישל, לרגל פרישתו מהמפעל. הרי הקלימנג'רו ופסגתם הצוננת רחוקים מאד ממרסי, עיר הנמל, ומבני מעמד הפועלים קשי היום, החיים בה. מארי קלייר ויתרה על חלומה להיות אחות, והיא מסתפקת בתפקיד מטפלת לאישה קשישה. מישל חבר בועד העובדים של המפעל. הוא מוסיף את שמו בהתנדבות להגרלת הפיטורין, ועולה להוותו בהגרלה. מעתה עליו לצאת לפנסיה ולהתכונן לערוב ימיו. במסיבת הפרישה מכינים להם החברים הפתעה: פרוטה לפרוטה אספו כולם והעניקו להם שי: נסיעה להרי הקלימנג'רו – השיר, כך מתברר, היה רמז מטרים מכוון היטב. הרי הקלימנג'רו הם מחוז חפץ, חלום מתממש, חופשה שאף פעם לא היתה לזוג העובדים החרוץ הזה, שעמל כל חייו לפרנס את עצמו ואת ילדיו. הבטחה לאושר, למנוחה.

רגע שמח אחד, יפהפה. אחר צהריים שמשי, ברקע הים. הזוג בן החמישים דומע מהתרגשות ומתחבק באהבה גדולה ורבת שנים. הצופים שמחים בשמחתם, אבל חושדים, ובצדק: בסרט, התחלה שמחה היא הדרך של התסריטאי לומר לנו – חכו להמשך. ואמנם, בערב טראומטי ואלים אחד, פורצים שני שודדים לביתם וגונבים את כספם. הרי הקלימנג'רו המושלגים חזרו להיות רחוקים ובלתי מושגים. כשחלום הנסיעה לקלימנג'רו נגוז, וכבר אין סיבה להתכונן לנסיעה. במקום ללמוד אנגלית או סוואהילית, שוקע מישל לקיום פנסיונרי עצוב ונטול תכלית, עד שלפתע, נדמה לו שהוא מצא את הגנב.

מציאת הגנב, ההבנה מי הוא, ובאילו תנאים חי, משנה את חייהם של בני הזוג ויוצקת בהם טעם חדש. מאותו רגע כל אחד בדרכו מתחיל מסע נפרד להכרות עם המשפחה ובחירת הדרך לחבור אליה ולעזור לה. הצופים מודעים לשני המסלולים המקבילים שאינם נפגשים, אבל למארי קלייר ולמישל הפועלים בחשאי – אין צל של מושג על מעשיו של בן הזוג.

ובנקודה זו – של ההבדל בין פעולותיהם של השניים, ראיתי מעשה ונזכרתי אגדה: אגדת אבא חלקיה ואשתו במסכת תענית (כג, ע"א), השניים עומדים להתפלל על הגשמים – זו בזווית אחת וזה בזווית אחרת, והענן מקדים לעלות מצדה של האשה. לתמיהתם של החכמים משיב אבא חלקיה כי אשתו, היושבת בבית, נותנת לעני הבא לבקש צדקה לחם, שהנאתו קרובה יותר, בעוד שהוא, נותן לעני הבא לבקש ממנו צדקה כסף – שהנאתו רחוקה. רעיון זהה מופיע במסכת כתובות (סז ע"ב) באגדתא על רב עוקבא ואשתו, שהיו נותנים צדקה בסתר, ונאלצו להסתתר מהעני בתנור חם. מר עוקבא נכווה, ואשתו לא נכוותה, מאותה סיבה. ובכן, סדנה דארעא חד הוא: בסרט מישל ממיר את כרטיס הטיסה לכסף – ונותן אותו לאח הגדול היושב בבית סוהר, אבל מארי קלייר מגיעה אל הילדים הביתה, מבשלת ומכבסת מסדרת ומאכילה.