יסטרדיי, השחזור

יסטרדיי (2019) - אידיבי

שלש תכונות יש בעיניי לסרט טוב באמת  א. הוא מצליח להפתיע אותי ב. הוא משאיר אותי עם מחשבות ג. הוא מאמין בטבעו הטוב של האדם. יסטרדיי עונה על שלש הסעיפים האלה, וזה לא מעט. המחשבות מתמקדות בשני נושאים עיקריים. האחד הוא כוחן של יצירות תרבות לשנות פני עולם. אולי לא לשנות, כמו – להוסיף. חשבו על משחק – "מה היה לולא היה בעולם" —- (השלימו את החסר). מעניין, לא? יוצרי הסרט שיחקו את המשחק הזה וסיפרו סיפור על תאונה מוזרה שהתרחשה בעולם כולו למשך שניות אחדות, ועשתה איזה קמט במציאות שבמהלכו נעלמו הביטלס מהעולם. להקת החיפושיות – חיפושיות הקצב קראו להם בעברית, בגלל משחק המילים  (ביט – יחידת קצב) שייכת לליגת על של תרומה תרבותית ממשית לעולם. אני לא מתמצאת בתולדות הרוק, אבל אם יותר לי משחק המילים, אין ספק ש ג'ון לנון פול מקארטני ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר תרמו לעולם איזו אבן דרך, או סלע. וגם בלי מבינות מיוחדת בהתפתחות הרוק, ואיך להקות וסגנונות נבנו על גבי הביטלס כגמד על גבי ענק, חשבו פשוט על היופי של המוזיקה, ושל המילים. לא כל השירים, אבל חלק משמעותי מהם.

קל לעשות השלכה גם לעולם שלנו. להבדיל, תארו לכם את התלמוד בלי ר' יוחנן, בלי ר' עקיבא. בלי רבי יהודה הנשיא. מדובר ביוצרי ענק שעל גביהם נעמדו אחרים, שמטתם את האבן שלהם, שמטתם חומות שלמות. איזה הפסד ענק (מעורר מחשבות גם  על אלה שמתו באיבם, שלא נולדו, ששה מליונים, נגיד, שהיינו יכולים להנות מפרות רוחם אבל אנחנו לא).

אבל נחזור לביטלס, שבהמשך מתברר שיחד איתם נעלמו עוד כמה דברים למשל קוקה קולה, ואפילו הארי פוטר. העולם נידון לחיות בלי היצירה שלהם, ורק בזכות גיבורנו הממש לא-משהו, שיריהם יונכחו וייזכרו. יושרו וינוגנו. מכל האנושות דווקא הוא, מוזיקאי בינוני טיפוס אפאתי ונטול כריזמה, זוכר. וברגע שהוא מבין שהוא היחידי – הוא מתחיל לשיר את שירי הביטלס, וכולם בטוחים שהוא כתב והלחין אותם, כוכבו נוסק מעלה מעלה.

להמשיך לקרוא

שבר את הכללים, ונשבר בעצמו

הורדאף אחד לא מספר סיפורים כמו דניאל. כשדניאל מספר לילדיו סיפור לפני השינה, הוא מחקה את הדמויות: דובי, שפן או ברווז ומחייה אותן. הילדים מתגלגלים מצחוק, ומה הפלא? הוא מתפרנס מזה. למחייתו הוא מדובב סרטים מצויירים. לפחות עד אותו בוקר שבו התפטר במחאה על טקסט לא מוסרי – נדמה לי שהיתה זו תמיכה בעישון סגריות – והוא נותר ללא עבודה. קש ששבר סופית את גבה של אשתו.

את גב' דאוטפייר – סיפורו של גבר לא אחראי שהתחפש לאומנת כי לא יכול היה לוותר על ילדיו, ראיתי בהנאה עצומה עם ילדיי, שהיו קטנים מכדי להבינו עד תום. כבר אז, ימים של התוודעות אינטניסיבית לקולנוע וקסמיו, היתה לי תגובה מותנית קבועה – לזהות את הקונפליקט המרכזי בסרט, ולמצוא לו מקבילה 'אצלנו', ביהדות. הו, אמרתי לילדיי התמהים. הפעם זה ממש קל. האב השובב שכח איך להיות מבוגר אחראי ואת כל כובד המשימה הטיל על כתפיה של אשתו – סאלי פילד. היא, שאינה יכולה לשאת עוד את כובד המשא ובעיקר את הברייה הקפדנית והמשעממת שהפכה להיות בגללו, נפרדת מהאיש שאמנם הצחיק אותה עד דמעות, אבל לא הצליח לשמור על ילדיהם באופן אחראי. ראשו המופרע והיצירתי של האב מצא פיתרון הוא יענה למודעת הדרושים של רעייתו העסוקה, בעזרתו של אחיו מאפר הקולנוע הוא יתחפש לאישה מבוגרת, לחקות מבטא בריטי הוא הרי יודע מצויין, שהרי הוא עובד בחיקוי קולות, וכך ישהה עם ילדיו ככל שיחפוץ. באופן מפתיע, התחפושת המוצלחת משנה אותו גם מבפנים, מלמדת אותו דבר או שניים על אחריות, סדר ומשמעת. דברים שכה סלד מהם קודם, הלבוש החיצוני, לא משנה עד כמה רחוק הוא מאישיותך הפנימית, משפיע עליך בסופו של דבר. המסגרת יוצרת תוכן, הכלים משפיעים על התוך. והרי זה ספר החינוך מפורש: אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

ויליאמס אינו במאי או תסריטי אלא שחקן, ובכל זאת מבט מהיר על סרטיו הבולטים מלמד שלא מעט מהם עוסקים במתח בין מסגרת להעדרה. לתפקיד האיש האנושי, החם והמשעשע הוא החליק כמו כפפה

להמשיך לקרוא