שבר את הכללים, ונשבר בעצמו

הורדאף אחד לא מספר סיפורים כמו דניאל. כשדניאל מספר לילדיו סיפור לפני השינה, הוא מחקה את הדמויות: דובי, שפן או ברווז ומחייה אותן. הילדים מתגלגלים מצחוק, ומה הפלא? הוא מתפרנס מזה. למחייתו הוא מדובב סרטים מצויירים. לפחות עד אותו בוקר שבו התפטר במחאה על טקסט לא מוסרי – נדמה לי שהיתה זו תמיכה בעישון סגריות – והוא נותר ללא עבודה. קש ששבר סופית את גבה של אשתו.

את גב' דאוטפייר – סיפורו של גבר לא אחראי שהתחפש לאומנת כי לא יכול היה לוותר על ילדיו, ראיתי בהנאה עצומה עם ילדיי, שהיו קטנים מכדי להבינו עד תום. כבר אז, ימים של התוודעות אינטניסיבית לקולנוע וקסמיו, היתה לי תגובה מותנית קבועה – לזהות את הקונפליקט המרכזי בסרט, ולמצוא לו מקבילה 'אצלנו', ביהדות. הו, אמרתי לילדיי התמהים. הפעם זה ממש קל. האב השובב שכח איך להיות מבוגר אחראי ואת כל כובד המשימה הטיל על כתפיה של אשתו – סאלי פילד. היא, שאינה יכולה לשאת עוד את כובד המשא ובעיקר את הברייה הקפדנית והמשעממת שהפכה להיות בגללו, נפרדת מהאיש שאמנם הצחיק אותה עד דמעות, אבל לא הצליח לשמור על ילדיהם באופן אחראי. ראשו המופרע והיצירתי של האב מצא פיתרון הוא יענה למודעת הדרושים של רעייתו העסוקה, בעזרתו של אחיו מאפר הקולנוע הוא יתחפש לאישה מבוגרת, לחקות מבטא בריטי הוא הרי יודע מצויין, שהרי הוא עובד בחיקוי קולות, וכך ישהה עם ילדיו ככל שיחפוץ. באופן מפתיע, התחפושת המוצלחת משנה אותו גם מבפנים, מלמדת אותו דבר או שניים על אחריות, סדר ומשמעת. דברים שכה סלד מהם קודם, הלבוש החיצוני, לא משנה עד כמה רחוק הוא מאישיותך הפנימית, משפיע עליך בסופו של דבר. המסגרת יוצרת תוכן, הכלים משפיעים על התוך. והרי זה ספר החינוך מפורש: אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

ויליאמס אינו במאי או תסריטי אלא שחקן, ובכל זאת מבט מהיר על סרטיו הבולטים מלמד שלא מעט מהם עוסקים במתח בין מסגרת להעדרה. לתפקיד האיש האנושי, החם והמשעשע הוא החליק כמו כפפה

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת