המסע אל הג'ונגל הפרטי

קלימנג'רו

בחלומותיו הוא חוזר/אל הנערה שאהב/ הם הלכו יד ביד/ הוא הביט עליה כשצחקה

הנה, אלו הם הדברים עליהם הוא חושב/ הוא עומד למות בקרוב

הם מעולם לא היו כה לבנים/ שלגי הקלימנג'רו (תרגום חופשי מצרפתית של ידידה מהפייסבוק)

את השיר הצרפתי המפורסם הנושא את שם הסרט, שרים בזיופים נוראים חברים ובני משפחה שהתכנסו לברך את גיבור הסרט מישל, לרגל פרישתו מהמפעל. הרי הקלימנג'רו ופסגתם הצוננת רחוקים מאד ממרסי, עיר הנמל, ומבני מעמד הפועלים קשי היום, החיים בה. מארי קלייר ויתרה על חלומה להיות אחות, והיא מסתפקת בתפקיד מטפלת לאישה קשישה. מישל חבר בועד העובדים של המפעל. הוא מוסיף את שמו בהתנדבות להגרלת הפיטורין, ועולה להוותו בהגרלה. מעתה עליו לצאת לפנסיה ולהתכונן לערוב ימיו. במסיבת הפרישה מכינים להם החברים הפתעה: פרוטה לפרוטה אספו כולם והעניקו להם שי: נסיעה להרי הקלימנג'רו – השיר, כך מתברר, היה רמז מטרים מכוון היטב. הרי הקלימנג'רו הם מחוז חפץ, חלום מתממש, חופשה שאף פעם לא היתה לזוג העובדים החרוץ הזה, שעמל כל חייו לפרנס את עצמו ואת ילדיו. הבטחה לאושר, למנוחה.

רגע שמח אחד, יפהפה. אחר צהריים שמשי, ברקע הים. הזוג בן החמישים דומע מהתרגשות ומתחבק באהבה גדולה ורבת שנים. הצופים שמחים בשמחתם, אבל חושדים, ובצדק: בסרט, התחלה שמחה היא הדרך של התסריטאי לומר לנו – חכו להמשך. ואמנם, בערב טראומטי ואלים אחד, פורצים שני שודדים לביתם וגונבים את כספם. הרי הקלימנג'רו המושלגים חזרו להיות רחוקים ובלתי מושגים. כשחלום הנסיעה לקלימנג'רו נגוז, וכבר אין סיבה להתכונן לנסיעה. במקום ללמוד אנגלית או סוואהילית, שוקע מישל לקיום פנסיונרי עצוב ונטול תכלית, עד שלפתע, נדמה לו שהוא מצא את הגנב.

מציאת הגנב, ההבנה מי הוא, ובאילו תנאים חי, משנה את חייהם של בני הזוג ויוצקת בהם טעם חדש. מאותו רגע כל אחד בדרכו מתחיל מסע נפרד להכרות עם המשפחה ובחירת הדרך לחבור אליה ולעזור לה. הצופים מודעים לשני המסלולים המקבילים שאינם נפגשים, אבל למארי קלייר ולמישל הפועלים בחשאי – אין צל של מושג על מעשיו של בן הזוג.

ובנקודה זו – של ההבדל בין פעולותיהם של השניים, ראיתי מעשה ונזכרתי אגדה: אגדת אבא חלקיה ואשתו במסכת תענית (כג, ע"א), השניים עומדים להתפלל על הגשמים – זו בזווית אחת וזה בזווית אחרת, והענן מקדים לעלות מצדה של האשה. לתמיהתם של החכמים משיב אבא חלקיה כי אשתו, היושבת בבית, נותנת לעני הבא לבקש צדקה לחם, שהנאתו קרובה יותר, בעוד שהוא, נותן לעני הבא לבקש ממנו צדקה כסף – שהנאתו רחוקה. רעיון זהה מופיע במסכת כתובות (סז ע"ב) באגדתא על רב עוקבא ואשתו, שהיו נותנים צדקה בסתר, ונאלצו להסתתר מהעני בתנור חם. מר עוקבא נכווה, ואשתו לא נכוותה, מאותה סיבה. ובכן, סדנה דארעא חד הוא: בסרט מישל ממיר את כרטיס הטיסה לכסף – ונותן אותו לאח הגדול היושב בבית סוהר, אבל מארי קלייר מגיעה אל הילדים הביתה, מבשלת ומכבסת מסדרת ומאכילה.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

סירה וסערה

boss

פנים וחוץ

אדם רוצה לחזור הביתה. בינו לבין ביתו מונח אוקיינוס זועף. האם תצליח ספינתו הרעועה להגיע לחוף המבטחים?

הסצנה הזו ממחישה באופן בסיסי מהו קונפליקט דרמטי: יש גיבור. יש לו מטרה, ובינו לבין המטרה שלו עומד מכשול. מעתה יתבסס הסיפור, או הסרט, על היכולת שלו לגבור על המכשול ולהגיע ליעדו.

אבל לסיפור עשויה להיות קומה נוספת: לא זעף האוקיינוס לבדו עומד בין גיבורנו לבין יעדו, אלא כוח חזק יותר: הוא עצמו, לבו החצוי. האומנם הוא חפץ לחזור? עוצמת הסערה היא כאין וכאפס אל מול הסערה שבליבו של הנוסע הדמיוני שלנו, המאבק המתחולל בנפשו, שהרעמים והברקים בחוץ הם רק השיקוף שלו.

ימי אלול שבהם נכתב הטור הזה הם ימי תשובה ותיקון. עולם הקולנוע והטלוויזיה, בניגוד לדימוי האופייני, הוא עולם שעוסק בתשובה כל ימיו, והמתח בין קלקול לתיקון הוא קומת היסוד שלו. המתח הזה פנים רבות לו. הוא יכול להתקיים בנפשו של הגיבור או מחוצה לה. כשמציקים לר' מאיר שכניו הרעים והוא מתפלל למותם ("יתמו חטאים מן הארץ") מפנה ברוריה אשתו בעדינות את המבט מבחוץ – פנימה: לא החוטאים, החטאים. לא המעשה אלא המנוע הפנימי המחולל אותו. זה לא הוא, אמרה מישהי לשוטר שביקש לאסור את החשוד המסוכן שהובא לחדר המיון. זה השדים הפנימיים שלו, שהשתלטו עליו.

להמשיך לקרוא

משאיות אשפה מעוצבות היטב

תגים של Technorati:‏

תנ"ך בגובה אקדחתמונה חדשה (1)

סדרת הגנגסטרים 'נויורק' שודרה כאן בעיצומה של מלחמת התנ"ך, ולמרות שאיש מראשי המחנות הלוחמים לא מודע כנראה לקיומה, היא מהווה דוגמה נאה לויכוח בשורשו. יוסי אלחריזי בנה של רחל המתה הוא חביבו של האב ג'קי, הבן שהוא מייעד להיות יורשו. ראובן בכורו, מקנא ומורה לרצוח אותו. פרץ, האח נוסף, מציל את יוסי ממות ברגע האחרון. יוסי בורח לניו יורק, ומתגלגל למחסן של דוד גושן – יורד ישראלי מושחת המשלם שכר עבדים לישראלים שברחו לאמריקה לעשות קצת כסף. אשתו ג'ניפר תפתה את יוסי וכשיסרב, תאשים אותו באונס. יוצרים מרקע דתי (אריאל בנבג'י הבמאי, שוקי בן נעים אלעד חן ואוהד זקבך כתסריטאים), מביאים את האסוציאציות התרבותיות שלהם אל המסך הישראלי, בזמן צפיית שיא. חלום שהתגשם, או סיוט?

להמשיך לקרוא

איה נוראותיו: היסטוריה אלטרנטיבית

ממזרים חסרי כבוד

קצין נאצי מגיע לביתו של רפתן בכפר קטן בצרפת. הימים ימי מלחמת העולם השניה. הקצין מחפש יהודים מסתתרים, כל יהודי הכפר נלקחו להשמדה, אבל משפחה אחת ברשימה, חסרה. למרות היתממותו, כביכול בא לבקש מידע, מתברר עד מהרה שבידיו מידע אמין שאותה משפחה מסתתרת עדיין בכפר. במהלך הדיאלוג מתברר כי מקום המסתור הוא ממש בבית זה, מתחת לחדר המגורים שבו הוא יושב, ושותה כוס חלב.

סצנת הפתיחה של ממזרים חסרי כבוד (באנגלית: Inglourious Basterds) היא סצנה ארוכה, מבריקה מותחת ומפחידה. דו קרב מוחות מתרחש בין בעל הבית לקצין הנאצי. גורלם של המסתתרים, העוצרים את נשימתם לבל יתגלו, נתון בכף המאזניים, הם אינם מבינים את השיחה המתנהלת באנגלית. האם ישמור האיש על הסוד ויסכן את חייו וחיי בנותיו? האם יבגוד במצפונו ובשכניו היהודים שהפקידו את גורלם בידיו?

הסצנה הפותחת הזו, היא סצנת שואה קלאסית. לצופה ברור שהוא צופה בסרט היסטורי המתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, והוא ממתין לבאות בציפייה דרוכה, לא באופטימיות.

אבל עד מהרה מתבררת האמת. באחת הסצנות הבאות אנו פוגשים פלוגת של יהודים עם מפקדם האינדיאני (בראד פיט) המכונה אלדו אפאצ'י, האורבים לחיילים נאציים, הורגים אותם ומסירים את קרקפתם. מטרתם – להרוג כמה שיותר חיילים נאצים, ולהטיל אימה בצבאם. על כל איש, כך מתברר, מוטלת החובה לאסוף 100 קרקפות. בנוסף למנהגם זה – מנהג אחר בידם – להותיר תמיד ניצול אחד, מבין הנאצים, מפוחד עד אימה, על מנת שיחזור הביתה, ויספר את סיפורם. על מצחו של אותו ניצול מקעקעים הלוחמים היהודים צלב קרס. סיפוריהם של אותם ניצולים הופכים את הפלוגה למיתוס אימתני, שצמרת הצבא והשלטון הנאצי רועדים מפניו.

להמשיך לקרוא

עכברים שואגים–על קולנוע וזהות יהודית

ריבלין יובל, העכבר ששאג, זהות יהודית בקולנוע האמריקני והישראלי, הוצאת טובי

העכבר ששאג

מבוא: הקולנוע כטקסט רציני

"סבתי היתה בת שש עשרה כשהיגרה לאמריקה, היא הגיעה לבד, כשכל רכושה ארוז במזוודת קרטון אחת – כמה ספרים, בגדים, כרית פוך, זוג פמוטי שבת ותצלום של הוריה שאותם לא תראה שוב לעולם. באליס איילנד, תחנת המעבר למהגרים בנמל ניו יורק פגש אותה אחיה הגדול שנסע לאמריקה לפניה, הוא לקח ממנה את המזוודה והשליך אותה לים. "את באמריקה עכשיו", אמר לה, "הגיע הזמן להשתחרר מן העבר".[1]

חסיפור הזה שבו בוחר ריבלין לפתוח את הספר בכמעין מוטו, ממחיש באופן ויזואלי, כמעט קולנועי, מרוכז ומדוייק, את דילמת הזהות המתוארת לאורך כל פרקיו. ריבלין מוסיף ומצטט את אהרון לנסקי, בעל הסיפור, האומר שכאשר שמע אותו לראשונה הוא הגיב עליו בזעם, אולם עם הזמן, הבין שלא מאוחר מדי לתקן, סבו וסבתו, וגם הוריו, ראו עצמם מהגרים באמריקה, "אני בשונה מהם", כתב "אמריקאי לגמרי – נוח לי כל כך עם האמריקאיות שלי שאין לי שום בעיה לחפש בקרקעית הנמל את מה שאבד". דבריו של לנסקי מתמצתים היטב תהליך בן שלשה דורות של התעלמות – הדחקה השלמה והתחלה של רנסנס זהותי יהודי. ספרו של ריבלין עוסק בתהליך הזה ומדגים אותו באמצעות יצירות קולנוע בולטות של העשורים האחרונים. ריבלין עוקב אחרי הסיפור היהודי בקולנוע הישראלי והאמריקאי, קולנוע שיוצריו הבולטים והמרכזיים הם יהודים, ובוחן את האופן שבו התמודדו יוצרי הקולנוע שני המקומות הללו עם זהותם היהודית. בספרו הוא מצביע על התהליך שבו זהות מודחקת הופכת לזהות קימת שמתמודדים עמה ועוסקים בה. הספר מחולק לשלשה שערים – 'כאן' 'שם' ו'בכל מקום'. כאן עוסק בקולנוע הישראלי, שם – באמריקאי, ובכל מקום עוסק בנושאים זהותיים יהודיים אחדים שהבולטים בהם הם התנ"ך והשואה.

להמשיך לקרוא