ג'ק, הזאב, ויערת הדבש

ג'ק באואר

הוא יפעל על פי האמת שלו בניגוד לחוק ולשרשרת הפיקוד, ובכך יסתכן בהעפה, בפיטורין, בכליאה, ומוות, ולעיתים במה שהוא חמור ממוות. על פי רוב הצדק עמו, ואלמלא היה פועל כפי שפועל, המצב היה גרוע עשרות מונים. אבל המחיר, המחיר האישי שהוא משלם כבד מנשוא ומחמיר מעונה לעונה. ג'ק באואר גיבורה המיתולוגי של סדרת המתח 24 שהפציע לאחרונה בעונה תשיעית, מעלה שוב, כדרכו, את סוגית הציות וגבולותיו. בגבולותיו המעורערים של החוק מונח הסיפור שלו: מחושיו החדים יקלטו תמיד את המקומות שבהן המערכת מפספסת, טועה.

יונתן

רק מלאנו פקודות, אמרו הנאצים אי אז. החוק הזה מטומטם, אומרים אנשים כל הזמן. תג מחיר וניאו-נאצים. פורעי חוק בעינינו, מגיני האומה בעיניהם. חוק המדינה, חוק מוסר, חוק דתי, פקודה שדגל שחור מתנוסס עליה. שאלת החוק וגבולותיו אינה שאלה חדשה, כמובן. מאז עברה חוה על החוק הראשון בעולם, נחקקו חוקים רבים, חלקם מוצדקים יותר וחלקם פחות. יונתן בן שאול, למשל, עבר על חוק שלא הכיר, ומשנודע לו הדבר, ערער על הלגיטימיות שלו, ונלחם על חפותו.

הימים ימי מלחמת שאול בפלישתים, שאול החרד לגורל המלחמה קבע שאסור לאכול ולשתות עד תום הקרב, והשביע על כך את העם. העם מצדו ירא את שאול ושמר על השבועה.

וְכָל-הָאָרֶץ, בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ, עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה. וַיָּבֹא הָעָם אֶל-הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ; וְאֵין-מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל-פִּיו, כִּי-יָרֵא הָעָם אֶת-הַשְּׁבֻעָה.

וְיוֹנָתָן לֹא-שָׁמַע, בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת-הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ; וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-פִּיו, וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו. וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר, הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת-הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם, הַיּוֹם; וַיָּעַף, הָעָם. וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן, עָכַר אָבִי אֶת-הָאָרֶץ: רְאוּ נָא, כִּי-אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה. אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם, מִשְּׁלַל אֹיְבָיו, אֲשֶׁר מָצָא: כִּי עַתָּה לֹא-רָבְתָה מַכָּה, בַּפְּלִשְׁתִּים.

העניינים מתחממים, שאול מבקש להעניש, אבל העם נלחם עבור יונתן:

"הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי עִם אֱ-לֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה – וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת-יוֹנָתָן, וְלֹא מֵת".(שמ"א י"ד).

בדומה ליונתן, מזהה ג'ק באואר את המקום שבו קם הגולם על יוצרו, והחוקים שנקבעו כדי להגן ולהועיל הופכים לנטל.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

המשפחות (והדרמות) הדומות זו לזו

 

משפחה בשירות הדרמההרשימה השחורה

ביזנס ופלז'ר, עבודה ומשפחה – יודעי דבר ממליצים לא לערבב אותם יחד. תסריטאים מקצועיים, לעומת זאת, מקפידים לעשות את ההיפך: דרמה טובה, הם יודעים, יש בה התנגשות בין כוחות, וככל שהכוחות קרובים זה לזה, כך עוצמת ההתנגשות גדלה.

סדרת סיפורי יוסף ואחיו שהשבת מגיעה לתחנתה האחרונה בספר בראשית, היא דוגמה לא רעה לעיקרון הזה. "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך"? נזף בו אביו לפני שתי פרשות, והתורה, והקב"ה – עונים בפרשתנו: אכן כן, בוא תבוא, ממש בסוף ימיך תגיע למצרים שבה שולט בנך שלטון בלי מצרים, ותשתחווה לו: "וישתחו ישראל על ראש המטה". השתחוויה זו אינה רק הכרה בכוחו של יוסף, ובכוח חלומותיו אלא גם הרכנת ראש של התנצלות על השליחות ההיא לשכם וכל שארע בעקבותיה. העובדה שהעימות הסבוך והמורכב הזה מתרחש בתוך משפחה אחת מעניקה לו איכויות שלא היו לוֹ, לוּ מדובר היה בזרים גמורים, או אפילו שכנים.

בהוליווד למדו תנ"ך. שם יודעים היטב, שכששני מדענים מנסים להציל את העולם ממשהו, או שני שוטרים רודפים אחרי אסיר מסוכן המפיל חיתתו על העיר, מוטב שיהיו ביניהם קשרי עבר מורכבים, בעל ואשתו, הורה וילד אח ואחות שנטשו זה את זה מסיבות שונות ומשונות. קשרים אישיים-משפחתיים מעצימים דרמות, קונפליקט פנימי, חזק מקונפליקט חיצוני. בסרט ההוליוודי המצויר והאהוב 'נסיך מצרים', השכילו היוצרים לעשות שימוש מושכל בעובדה זו, והפכו את משה ללוחם חופש הנאבק – לא רק בשליט עריץ ורשע אלא באחיו החורג, שגדל עמו באותו בית ממש.

סדרת הפעולה הדרמטית החדשה – "הרשימה השחורה", משתמשת באותו גימיק.

להמשיך לקרוא

הבריון שלא הצליח לו

מדינה סודית

 

וישליכהו ארצה ויהי לנחש

וינס משה מפניו.

ויאמר ה' אל משה

שלח ידך ואחז בזנבו

וישלח ידו ויחזק בו

ויהי למטה בכפו.

הבה ונקפיא רגע אחד מתוך הסיטואציה המוכרת – הרגע שבו מבקש ה' ממשה המפוחד (וינס) לאחוז בזנבו של הנחש. כמה אומץ וכמה אמונה נדרשו שם ברגע הזה, שבו אדם נענה לשליחות מתגבר על פחדיו והופך למנהיג שמטה בידו.

*

כשראש הממשלה הנבחר נכנס, כל היושבים בחדר קמים ממקומם, ומוחאים כפיים. ישיבה ראשונה של ממשלה נבחרת, אחרי בחירות לא קלות ואירועים קשים שגרמו להקדמתן.

"איני ראוי לזה, לא עשיתי דבר, תודה לכם", אומר ראש הממשלה הנבחר. איש צנוע.

"הבה נדבר בכנות", אומר אחד המשתתפים הבכירים. "אין פה מישהו אחר מלבדך, שהיה מצליח לעשות זאת".

"זה היה גבולי", אומר חבר מפלגה בכיר אחר ליושבים סביב השולחן, "אבל אנחנו עדיין בממשלה. אם אתם יושבים כאן. אתם חייבים לאיש הזה את משרתכם".

"החדשות הטובות", אומר ראש הממשלה הנבחר, עם שוך מחיאות הכפיים, "שהארץ עדיין מאמינה בנו, אבל המלאכה לפנינו עוד רבה".

"רק מילת אזהרה, לפני שכולנו נפשיל שרוולים". פונה למנהיג החדש אחד ממתחריו הערמומיים. "זכית בנקודות רבות במהלך הבחירות בגלל הדרך שבה דיברת נגד ההתנהגות הפרועה של העסקים הגדולים, ואין פה אחד שיחלוק עליך, אבל זו הייתה מערכת בחירות, וכאן" – הוא מביט סביבו – "ממשלה".

"כלומר?"

"עלינו לזכור מי הם ידידינו".

*

זו אינה סיטואציה ישראלית, אם חשדתם. מדובר בסצנת פתיחה של הפרק השני בסדרה הבריטית (בי.בי.סי) – מדינה סודית. שמו של ראש הממשלה הנבחר הוא טום הוקינס ועד לפני שלשה שבועות הוא היה סגן ראש הממשלה, איש מאופק ולא שאפתן כחבריו, שניסה להבין את פשרו של פיצוץ ענק באחד המפעלים הגדולים במדינה, פיצוץ שעלה לתושבי העיר בהרוגים רבים. מותו הפתאומי של ראש הממשלה הקודם בהתרסקות מטוסו, הוביל את בריטניה לבחירות חדשות, שבהן זכה במפתיע הוקינס (גבריאל בירן). המטוס שבו טס ראש הממשלה המנוח היה שייך לאותה חברה אמריקנית שבבעלותה המפעל הענק שהתפוצץ, ופה כולם מתחילים לחשוד, במיוחד הוקינס, שמחליט לחקור את העניין. מתברר שמדי פעם העם מזהה מנהיג שאכפת לו באמת, כזה שמוכן להסתבך, ללכלך ידיים ולהסתכן.

איני יודעת איך תתפתח הסדרה הזו, שרק התחילה, ולמי יעניק ראש הממשלה הנבחר את נאמנותו, אבל ברור לחלוטין שהיא מזמנת דיון על מנהיגות וטיבה. ממש כמו פרשות השבוע של הימים האלה. אלו שנקראות בבית הכנסת, ואלו שנקראות מעל דפי העיתונים.

להמשיך לקרוא

אברהם ושרה–סרט למבוגרים

מטריקסאת הקטע הזה כתבתי כעת חיה, אבל הפוך, כלומר, בדיוק לפני שנה, במוצאי שבת לך לך. השנה, התווסף לו פסוק יפה מההפטרה. חכו לסוף.

וכך כתבתי בשנה שעברה:

היום, באמצע הקריאה בתורה, נפל לי אסימון, הצלחתי להבין משהו חדש, משהו בתמונה הכללית התבהר לי, וכרגיל, זה היה בזכות הקולנוע.

פרשת וירא היא פרשה סבוכה ומסובכת. אברהם ושרה החלו את דרכם בפרשת לך לך מלאי עיזוז, חדורי תחושת שליחות, חמושים בברכת ה' – ואברך מברכיך ומקלליך אאור. בהמשך, מתברר שהברכה אמנם מתקיימת יפה אבל קיומה רצוף מכשולים ובעיות. סימן שאלה מוסרי גדול רובץ על אברהם המפקיר את אשתו לחסדי אבימלך מלך גרר כדי להינצל, בבואו לגרר, ועל מעשה שרה הפועלת לגרוש הגר וישמעאל אל המדבר.

קראתי שלש פעמים את האירוע בגרר, את השיחה בין אברהם לאלימלך:

מה עשית לי? שואל אבימלך, למה אמרת שהיא אחותך? איך סיבכת אותי בדבר הזה, לשכב עם אשת איש. חשבתי, מסביר אברהם, שאין יראת אלוהים במקום הזה. היה לי הסכם עם אשתי – שכל פעם שאנו באים לעיר חדשה, שאיננו בטוחים לגבי טיבה, אנחנו לובשים את הזהות הבדויה של אח ואחות. הסיפור הזה מתקבל לחלוטין על דעתו של אבימלך, הוא משחרר אותם בכבוד גדול, עם מתנות רבות, ובסופו של דבר, בעוד שני פרקים, אברהם יכרות איתו ברית של ממש.

כדי להבין מה היה לנו פה, צריך להבין באיזה עולם חיים ופועלים אברהם ושרה, וכאן אני נעזרת בקולנוע. דמיינו סרט שהוא תמהיל של אימה, ומדע בדיוני. הסיפור שאינו נגמר פוגש את מטריקס, שליחות קטלנית והנוסע השמיני. צל גדול הולך ומכסה את העולם, מאיים להשמידו. הצל הזה ניצח פעמיים: העולם האנושי ספג לאחרונה שתי טראומות קשות של חורבן – מבול והפיכת סדום ועמורה.

להמשיך לקרוא

אדם ודוד, קין ואיוב

שבת בראשית מזכירה לי תמיד בדיחה של אבא שלי בענייני שידוכים. "מהבחורה הזו", אומר השדכן בבדיחה, "הייתי עושה שבעה שידוכים". פרשת בראשית היא בדיוק כמו הבחורה הנחשקת ההיא:  יפהפיה ועשירה ומרתקת ויש בה לספק דיונים לשבעה שבועות לפחות.

שני הרהורים מרכזיים עלו אצלנו השבת. ההרהור הראשון קשור באדם והשני בקין.

שבעים שנה

מי הגיד לך כי עירום אתה, שואל ה' את האדם. המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו, אכלת?

ואם, חשבתי תוך כדי קריאה. ואם האדם לא היה מתחמק ומאשים את האישה, אם היה עונה לו: כן, אכלתי. סליחה. או בלשונו של דוד – חטאתי לה'. איזה טוויסט נפלא לסיפור זה היה יכול להיות. ותוך כדי מחשבה חשבתי שתגובה כזו אינה אפשרית בשלב ההוא. מוקדם מדי. האדם, האנושות, היו צריכים להתבגר עוד. אלפי שנים יעברו עד שיוולד דוד המלך, ויעמוד מול נתן הנביא המאשים אותו, ויאמר בלי למצמץ: חטאתי.

בבית הרחבנו את הדרשה.

להמשיך לקרוא

פנחס, טום קרוז והחומה

  סלט הבית (למה אני נגד פתיחות חגיגיות מדי)

פוסט ראשון אמור להיות נאום לאומה, אבל אני בוגרת פייסבוק ואזרחית נאמנה שלו: יתרונו של הפייסבוק הוא שאין בו חגיגיות, ציפיות או נאומים לאומה. הוא סופג הכל, וכל הז'אנרים אמורים להרגיש אצלו בבית. הפייסבוק הוא סלט עשוי היטב שאני אוהבת מאד.

גם פה יוגש הסלט הזה. רכיביו, שעל טריותם אשתדל לשמור, יהיו כנראה הדברים שמעניינים אותי: אגדה וקולנוע, מטרוניתות ונחמה, סיפורים וביקורות סדרות טלוויזיה ושאר ירקות.

וכמקובל אצל עדות ישראל סבא, פותחים בענייני היום, כלומר, בפנחס וברומח.

  אתה רוצה אותי על החומה הזו, אתה צריך אותי על החומה הזו

יוצא שפרשת השבוע, פנחס, היא אקטואלית ביותר ממובן אחד. פנחס הורג את נשיא שבט שמעון ואת בת מלך מדיין בעיצומו של מעשה זימה סוער. בתמורה, נותן לו ה' את 'בריתו שלום'. ומבטיח לו כהונת עולם. האופן שבו טופל ונתפס מעשהו של פנחס במשך הדורות משקף את המתח שעורר המעשה ואת התמורות שידעה התרבות היהודית מתקופת המקרא ועד ימינו.

בסרט 'בחורים טובים' (רוב ריינר): פרקליט צעיר ומוכשר (טום קרוז), תובע (בעל כורחו) יחידת צבא מובחרת, על מותו של אחד מחייליה במעשה זובור אופייני המכונה "קוד אדום" – קוד ענישה פנימי בצבא, למי שלא מתפקד כראוי. שיאו של הסרט הוא בווידוי מלא הזעם של הקולונל האחראי – ג'ק ניקולסון, על החובה והכבוד, להנהיג את מערכת הקודים הזו, בעולמו הקשה של הצבא. "אתה רוצה אותי על החומה הזו, אתה צריך אותי על החומה הזו" הוא אומר לקרוז, הפרקליט החוקר אותו.

להמשיך לקרוא

הרהורים על פרידות–פרשת ויחי

שתי סצנות של פרידה מציעה לנו פרשת ויחי. יעקב העייף נפרד מבניו בטקסים מורכבים, ויוסף, שאחרי גלגוליו עקבנו במתח, מזקין לפתע ומצווה את אחיו: פקד יפקד אלוהים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה.

הסצנות האלה, שבהן ראשי משפחה קשישים נפרדים מצאצאיהם וקרוביהם מזכירות לי כל מיני סאגות משפחתיות תלת-דוריות, כמו ההגדה לבית פורסייט או קדמת עדן, שהרביתי לקרוא כשהייתי נערה. בכל דרמה משפחתית כזו היו טמונים רגעי פרידה ומוות: מיטות ענק ואיש או אישה מקומטים בתוכן, עצומי עיניים, המון חשבונות עבר, נקמות וסליחות באוויר. ואני יראתי מהם.

אבל לא מהחשבונות והנקמות יראתי. מותה של אם המשפחה האהובה או השנואה (תמיד באיזו מיטת אפריון ענקית, המון ילדים מסביב למיטה ונכדים שובבים מתרוצצים מעברה השני של הדלת) טמן בתוכו גם את מותה הצפוי של הילדה המתוקה, הנכדה או הנינה, שהיום היא משחקת בחוץ בבובות, אבל חיש מהר, בעוד כך וכך עמודים, היא תהפוך לסבתא, תקשיש ותתקמט עד שתשכב על אותה מיטה ממש ותיפרד מנינתה שלה, שבבוא הזמן גם היא, וכו'. ידוע ידעתי – מותו של הקשיש במערכה הראשונה, מצעיד אותנו, הקוראים, בבטחה ובלי שום דרכי מילוט, אל מותו הנער יפה התואר במערכה השלישית. הסצנות האלה החביאו שיעור חיים אכזרי ונוקב, וכל שנה בפרשת ויחי אני נזכרת בו.

הבשורות הטובות הן, שהצער, משום מה, פוחת והולך. בגילי אני לא צריכה רומנים היסטוריים כדי לחוש את החד-פעמיות החולפת של החיים. את תקתוק השעון. הפרידות מחכות מעבר לפינה, כל הזמן, ובאופן מפתיע מפחידות קצת פחות. מתרגלים. וגם – סלחו לי על הקיטש – מבינים שהעובדה שהן שם, עושה את מה שכאן ועכשיו לקצת חשוב יותר.