שמחת תורה בתפילת הנשים

דבורה שמובילה את ההקפה הראשונה מספרת על רגעים של התחלה וסוף שנפגשו להם ליד מיטה של חולה. אסתי שהובילה את ההקפה השנייה דיברה על הגשם, החדש והישן שבו. שלומית דיברה על תוהו ובוהו של חידוש והתחלה, ועל רוח אלוקים שמרחפת על פני המים. טליה שנפרדת מקהילתנו אחרי שנים רבות, דיברה על התחלות חדשות וגעגועים ישנים. שמענו אותן,  ורקדנו. מנסות להדביק את לוח הזמנים הדחוס. לא יודעות אם לרצות שהדיבור יתארך או הריקוד. הזווית האישית כשהיא משולבת בדברי התורה, היא החידוש שלנו, לא רק בשמחת תורה, גם בלימוד הקבוע של פרשת השבוע, מדי שבת. הנושא שבחרנו השנה הוא חדש ימינו כקדם, נושא קצת פרדוכסלי בפיהן של קבוצת נשים שמבקשות להן תפילה משל עצמן. לא בדיוק כקדם.

אושפיזות, הדור הבא

כבר כתבתי פעם על אושפיזות, אמרתי לחגית מאתר קולך. פנייתה אלי, להשתתף בפרויקט האושפיזות גרמה לי לפשפש בתיקיות הבוידעם של המחשב שלי ולשלוף את הרשימה דלהלן. היא נכתבה לפני למעלה מעשור ופורסמה במוסף 7 ימים בטור אישי, דו שבועי שהיה לי באותם ימים. היום רשימה זו גורמת לי מבוכה קלה, אבל כך כתבתי אז:

פסיקת הנשים כבר כאן

לא מזמן נגשה אליה תלמידה בבית המדרש: היא נוסעת להודו, וחייבת לברר איך לנהוג בקשר לעניין טלטול בשבת כשתשהה שם. זמן מה קודם לכן שאלה אותה תלמידה אחרת מה לעשות בסט הכלים היפה שירשה מסבתה, שלמרבה הצער כבר סנילית לגמרי ולא זוכרת האם חלבי היה, או בשרי.

ידידתי, הרבנית (עו"ד) מיכל, לא חיה בתחושה שהיא עושה היסטוריה, או מקדימה את זמנה. העובדה ששכנה יכולה לדפוק בדלת ולשאול שאלה הלכתית על בייביסיטר שהותירה על השיש כפית בשרית ליד כוס הקפה בחלב, והטלפון מצלצל כשמעברו השני רב המבקש לשמוע את דעתה ההלכתית על שאלה שהוא נשאל לא נראית לה חריגה או יוצאת דופן מפני שזוהי המציאות שבה היא חיה. למעשה, פונות אליה נשים רבות בשאלות שעד לאחרונה הכתובת להן היתה רב השכונה. היא כבר התרגלה לזה, אני עוד לא.

בחייה המקצועיים משמשת עו"ד מיכל טיקוצ'ינסקי, אם לשבעה, כראש בית המדרש לנשים בבית מורשה בירושלים, היא נותנת שיעורים בגמרא, ומלמדת בתוכנית ההלכה לנשים, שמתקיימת במוסד מזה שנים אחדות לצדם של רבנים-גברים. התוכנית מיועדת לנשים העוסקות בתפקידי חינוך ומנהיגות ציבורית. בעלות מוטיבציה גבוהה ללמוד והמסוגלות ומעוניינות להשקיע מרצן בלימודי הלכה בתוך שאר העיסוקים שלהן. התוכנית שדורשת חריצות והתמדה, וגם נקודת מוצא של מחויבות הלכתית, הוקמה על מנת לאפשר לנשים שיש להן רקע עשיר בלימודי גמרא שמעוניינות להשלים את לימודיהן על ידי הכשרה נוספת של לימוד הלכה בעיון והעמקה. מדובר בעיקר בנשים שמשמשות בפועל בתפקידי הוראה בתיכונים או במדרשות ושמהוות ממילא, ובאופן טבעי, כתובת לשאלות הלכתיות מצד תלמידותיהן.

פרידה מחנה ספראי

לפני שבועות אחדים התקיים בתיאטרון החאן בירושלים ערב חגיגי, שכותרתו היתה "נשים פורצות דרך" במהלך הערב חולק ל'קולך' אות התנועה לזכויות האזרח' ובמרכזו עמדו סיפוריהן של שש נשים. הראשונה בהן היתה חנה, שכבר הייתה חולה מאד, ובכל זאת התאמצה לקום ממטת חוליה כדי להשתתף בערב הזה ולספר בו את סיפורה. לשאלתה של המראיינת תיארה חנה אפיזודות קצרות, תחנות במאבק למען נשים לומדות תורה. "כשהייתי ילדה קטנה הייתי רגילה ללמוד עם אבא שלי ", סיפרה חנה. "והנה יום אחד, אבא לא היה בבית, ולי הייתה שאלה לשאול על דבר מה שלא הבנתי. נגשתי לשכן ושאלתי אותו. הלה התבונן בי בתמיהה משועשעת ואמר – "בשביל מה את צריכה את זה, מיידלע"? היה זה אירוע מכונן מבחינתה, היא קלטה את המנגינה שבכינוי "מיידלע" והבינה בפעם הראשונה מה חושב העולם על נערות כמוה.

חנה ספראי נולדה בשנת 1946 וגדלה בשכונת עץ חיים בירושלים להוריה פרופ' שמואל ספראי ואשתו חיה (קלרה) לבית פהאן. אמה של חנה עלתה ארצה מגרמניה, כנערה. היא הגיעה כמעפילה בשנת 39 והיתה חברת קיבוץ שדה אליהו. שמואל, אביה של חנה, יליד ורשה, עלה כבר בשנת 21. אביו היה ציוני, קומוניסט לשעבר שהתפכח, וחזר לשמור מצוות. אחדים מתשעת אחיו שהפכו גם הם לקומוניסטים, נעלמו ברוסיה. אביו של שמואל, סבה של חנה, התחתן עם סבתה ורצה לעלות ארצה, אבל הסבתא לא רצתה. כיון שכך, לקחו אותה לרב, על מנת שישכנע אותה להצטרף לבעלה ולא להיפרד ממנו."'מיין קינד', אמר הרב לסבתה של חנה. "התורה אומרת שהכול מעלין לארץ ישראל'.

"סבתי", ספרה לי חנה, "הייתה אשה תמימה, טובה, וחסרת השכלה.