העורכת שקמה מהכיסא

רציחות העקעק (עורב הנחלים) – Magpie Murders – כך אמור היה הספר להיקרא בעברית אבל מסיבות השמורות עמה העניקה לו ההוצאה את השם העברי הקצת בנאלי –  'רצח לפי הספר'. אמנם, הגיון מסוים יש בשם הזה אבל בכל זאת, יש פה החמצה. משפט בספר מדברת על קולו של העקעק, שהוא קול של געגוע. חבל על הגעגוע הזה שאבד במעבר בין השפות.

רצח לפי הספר הוא ספר על סופר בלשים מצליח, עורכת והוצאה לאור, על הספר שהסופר הזה כתב ועל קשרים שונים ומשונים שיש בין שתי העלילות – עלילת הספר הבלשי הבדוי, התשיעי בסדרת הבלש אטיקוס פונד, הבדוי, ועלילת הסיפור המציאותי כביכול, שבו מקבלת לידיה עורכת ספרותית כתב יד של הסופר שאותו היא רגילה לערוך, מתחילה לקרוא אותו ומגלה שהדפים האחרונים ובהם הפתרון לרצח – חסרים. שלש רציחות, אם כן, ושתי עלילות מאד בריטיות לפנינו: עלילה אחת מתרחשת בשנות החמישים, בעיירה בריטית קטנה שתושביה מכירים זה את זה, ורבים מהם חשודים בשתי הרציחות המסתוריות שהתרחשו בה. עלילה שניה מתרחשת בימינו, ומספרת על סופר שנפל או קפץ מהגג, ועל כתב היד האחרון שלו, שסופו נעלם.

למעשה זהו ספר על כתיבה ועריכה. על מקורות ההשראה של הסופר, על זרמים תת קרקעיים בכתיבה, על תובנתה ותבונתה של עורכת, ובאופן כללי ספר על ז'אנר הבלש עצמו, מגרעותיו ואיכויותיו.

אין שֵם חשוב בעולם הכתיבה והקולנוע הבלשיים הבריטיים שנעדר מהספר הזה, משרלוק הולמס ועד לות'ר הבלש הטלוויזיוני בן זמננו. ילד שצורך ספרים וטלוויזיה, אומר אחד השוטרים בספר, פוגש כמה מאות סיפורי רצח עוד לפני שמלאו לו שלש עשרה. השאלות שצפות במהלך העלילה המותחת מאד, הן שאלות עומק ספרותיות, מרתקות. מה פשר החיבה האנושית העזה שרוחשים לז'אנר הזה אנשים כה רבים. האם ספר בלשי יכול להיות ספר איכותי ובעל ערך? כאשר סופר שואב רעיונות או נושאים או שמות מיצירות שקדמו לו ?– מה הם גבולותיו? מתי נקרא לזה גניבה ומתי מחווה או פרפרזה?

אין גילוי נאות. אני לא מכירה את המחבר אנתוני הורוביץ, יהודי בריטי ועד הספר הזה לא שמעתי עליו. הגילוי הנאות היחידי הוא שמתי, בן זוגה של בתי, צדק לגמרי כשסיפר לי עליו ואף טרח לקנות לי אותו, שכן הספר מתאים לי ככפפה ליד:  אני מחבבת מאד כתיבה ארספואטית  כלומר, כתיבה על כתיבה, וגיבורה ראשית שהיא עורכת ספרותית המשתמשת בהבנתה את המילים והשפה כדי לפענח דברים, היא מבחינתי גיבורה מושלמת. וחוץ מכל זה, וגם בלי התפאורה הנפלאה הזו יש משהו בפשטותם של ספרי הבלש (באנגלית – ספרי 'מי עשה את זה'):  תעלומה, מחקר, ופענוח, שמרגיע אותי תמיד. בכך אני דומה לסוזן ריילנד, העורכת, גיבורת הספר הזה.

הספר לא מושלם. אין כמעט ספרים מושלמים. הייתה לי ביקורת על חלקו האחרון, סביב ענייני אמינות ומוטיבציות. אבל בסך הכל נהניתי מאד. הספר הבא בסדרה הבלשית שהגיבורה שלה היא אותה סוזן ריילנד, העורכת הספרותית הנ"ל ,קיים כרגע רק באנגלית. התחלתי להאזין לו היום בסטוריטל. אעדכן.

גיבורים בריטיים, אלופים מאדום וטקסטים מעודכנים

שלשת הכרכים של כתבי שרלוק הולמס שולחים בי מבט תמה: באמת נראה לך שתספיקי לעשות עלינו220px-Benedict_Cumberbatch_filming_Sherlock_cropped 'סיום' בחנוכה? לא צריך להיות שרלוק, הם משתעלים, כדי ללמוד מהנתונים המצטברים שאין למיזם שום סיכוי. צודקים. הסיבה שנדרשתי אליהם היא צפייה מתמשכת בששה פרקים, בני שעה וחצי כל אחד, של סדרת טלוויזיה משובחת (בי בי סי) מותאמת לזמננו, ומבוססת על סיפוריו של ארתור קונן דויל. לשרלוק המעודכן יש טלפון נייד, מחשב, וגישה למעבדת כימיה משוכללת. במקום ללמוד פרטי פרטים על האדם שמולו ממקל ההליכה שלו, הוא לומד עליו מסימני השפשוף במכשיר האייפון שהוא אוחז. כשהוא מקבל הודעת טקסט לנייד שלו, האותיות רצות על המסך הרחב, כשהוא מעיף מבט סביב ו"קורא" את המתרחש בחדר הופך מוחו, ויזואלית, למסך מחשב שעובדות ומספרים 'רצים' עליו. בדיוק כמו הרובוט בסרטי 'שליחות קטלנית'. במקום רשימות לעיתון כותב ד"ר ווטסון, איך לא, בלוג באינטרנט שבו הוא מתאר את חקירותיו של הולמס. הבלוג צובר צפיות רבות והופך את הגולשים בו למעריציו של הבלש הדגול. ככל ששולטים יותר בפרטי יצירת המקור כך נהנים יותר מן המשחק ששחקו התסריטאי והבמאי בדמות הספרותית שנולדה במאה התשע עשרה וגלשה למאה העשרים על מנת להפציע שוב, כמאה שנה מאוחר יותר, בגרסת המאה העשרים ואחת.

להמשיך לקרוא

אדם ודוד, קין ואיוב

שבת בראשית מזכירה לי תמיד בדיחה של אבא שלי בענייני שידוכים. "מהבחורה הזו", אומר השדכן בבדיחה, "הייתי עושה שבעה שידוכים". פרשת בראשית היא בדיוק כמו הבחורה הנחשקת ההיא:  יפהפיה ועשירה ומרתקת ויש בה לספק דיונים לשבעה שבועות לפחות.

שני הרהורים מרכזיים עלו אצלנו השבת. ההרהור הראשון קשור באדם והשני בקין.

שבעים שנה

מי הגיד לך כי עירום אתה, שואל ה' את האדם. המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו, אכלת?

ואם, חשבתי תוך כדי קריאה. ואם האדם לא היה מתחמק ומאשים את האישה, אם היה עונה לו: כן, אכלתי. סליחה. או בלשונו של דוד – חטאתי לה'. איזה טוויסט נפלא לסיפור זה היה יכול להיות. ותוך כדי מחשבה חשבתי שתגובה כזו אינה אפשרית בשלב ההוא. מוקדם מדי. האדם, האנושות, היו צריכים להתבגר עוד. אלפי שנים יעברו עד שיוולד דוד המלך, ויעמוד מול נתן הנביא המאשים אותו, ויאמר בלי למצמץ: חטאתי.

בבית הרחבנו את הדרשה.

להמשיך לקרוא

פורמייקה כחול לבן

נשות קבע תמונה

 

אמנם הסיפור הבלשי עצמו, יש להודות, לא מוצלח במיוחד. הוא סובל מבעיות אמינות וחורים לא סגורים בעלילה ובמניעים של דמויותיו, ובכל זאת, נקודה נוגעת ללב ומעוררת מחשבה יש בו:

גופתו של סוכן מוסד לשעבר מתגלה על ספסל בטיילת על חוף הים בתל אביב. דירת הוריו, שאליה באה ידידתו רות לחקור את חידת מותו היא, לדברי הסופרת, דירה שהזמן "עמד בה מלכת". במטבח בדירה הזו, עמד שולחן פורמייקה משבצות כחול לבן. שולחן הפורמייקה הזה, המתואר בספרה החדש של שולמית לפיד, טעות אנוש (הוצאת כתר 2012), משך את תשומת לבי. מה תפס אותי בשולחן הזה דווקא? המראה התמים שלו, הפשטות? העובדה שבילדותי פגשתי רבים כמוהו? או אולי הפער העצום, בין הפורמייקה הפשוטה ההיא, המשפחתיות והציפיות הצנועות הגלומות בה לבין בירות אירופה, מלונותיה מסעדותיה ונשותיה שזכה המנוח לפקוד במסגרת תפקידו בשירות המדינה?

ואז נזכרתי: ראיתי את השולחן הזה במוסף ראש השנה של ידיעות אחרונות. הכותבים הקבועים התבקשו להביא תמונת ילדות ולכתוב עליה. יאיר לפיד תיאר את המטבח בביתם הישן, ובו, ניחשתם, שולחן פורמייקה עם משבצות כחול לבן. אמא שלו שילבה את השולחן הזה בספר שלה. צירוף מקרים מעניין מצד אחד, ואביזר סמלי מאין כמוהו: כחול ולבן. פשטות שנעלמה ואיננה עוד.

בספרה החדש של שולמית לפיד, הפער ברמת החיים בין פעם לעכשיו הוא לא רק רקע למתרחש, אלא גם המניע לו.

להמשיך לקרוא

מאה מילים על ספר–עיין ערך אהבה, גרוסמן

מאה מילים על ספר – עיין ערך אהבה, דוד גרוסמן

גדלות אני מבקשת, ולכן, במשך שנים רבות "עיין ערך אהבה" של דוד גרוסמן היה הספר העברי הטוב ביותר שקראתי מעודי. כמובן שהיום אני רואה בו קמטים וחריצים. ככה זה עם ספרים ועם אנשים מסוג מסוים, אחרי שהם גומרים להעתיק את נשמתך, נשמתך חוזרת אליך והיא צינית ובועטת כרגיל.

ב"עיין ערך אהבה", יותר מכל הספרים שכתב גרוסמן מאז, ישנה נקודה ארכימדית – נקודת אחיזה מחוץ לעולם הרגיל. מעין חידוש בתפיסה, יכולת לראות את העולם, האנשים, הדברים הרגילים באופן חדש כזה שנשמתך נעצרת לרגעים אחדים, ואתה אומר: לא ידעתי שאפשר גם כך. גרוסמן כתב על מומיק, שהוריו מסתירים ממנו את השואה, אבל הוא מגדל חיה נאצית במרתף, הוא כתב על תינוק קשיש, על יהודי שלא מצליחים להרוג אותו ככל שמנסים, על ברונו שולץ הסופר שהצטרף ללהקת דגי סלמון, ועשה זאת באופן פרדוכסלי, מטורף ונוקב חדרי בטן. הוא הגדיר מהי 'הזרה' עוד לפני שלמדתי את המושג באוניברסיטה. הוא לימד שאין שלמות בעולם הזה כלל, אבל גדלות – יש.

(רשימה זו הוזמנה ממני על ידי ynet בשבתי כשופטת בתחרות הסיפורים הקצרים 'אגדתא'. הנה הקישור )