גיבורים בריטיים, אלופים מאדום וטקסטים מעודכנים

שלשת הכרכים של כתבי שרלוק הולמס שולחים בי מבט תמה: באמת נראה לך שתספיקי לעשות עלינו220px-Benedict_Cumberbatch_filming_Sherlock_cropped 'סיום' בחנוכה? לא צריך להיות שרלוק, הם משתעלים, כדי ללמוד מהנתונים המצטברים שאין למיזם שום סיכוי. צודקים. הסיבה שנדרשתי אליהם היא צפייה מתמשכת בששה פרקים, בני שעה וחצי כל אחד, של סדרת טלוויזיה משובחת (בי בי סי) מותאמת לזמננו, ומבוססת על סיפוריו של ארתור קונן דויל. לשרלוק המעודכן יש טלפון נייד, מחשב, וגישה למעבדת כימיה משוכללת. במקום ללמוד פרטי פרטים על האדם שמולו ממקל ההליכה שלו, הוא לומד עליו מסימני השפשוף במכשיר האייפון שהוא אוחז. כשהוא מקבל הודעת טקסט לנייד שלו, האותיות רצות על המסך הרחב, כשהוא מעיף מבט סביב ו"קורא" את המתרחש בחדר הופך מוחו, ויזואלית, למסך מחשב שעובדות ומספרים 'רצים' עליו. בדיוק כמו הרובוט בסרטי 'שליחות קטלנית'. במקום רשימות לעיתון כותב ד"ר ווטסון, איך לא, בלוג באינטרנט שבו הוא מתאר את חקירותיו של הולמס. הבלוג צובר צפיות רבות והופך את הגולשים בו למעריציו של הבלש הדגול. ככל ששולטים יותר בפרטי יצירת המקור כך נהנים יותר מן המשחק ששחקו התסריטאי והבמאי בדמות הספרותית שנולדה במאה התשע עשרה וגלשה למאה העשרים על מנת להפציע שוב, כמאה שנה מאוחר יותר, בגרסת המאה העשרים ואחת.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אדם ודוד, קין ואיוב

שבת בראשית מזכירה לי תמיד בדיחה של אבא שלי בענייני שידוכים. "מהבחורה הזו", אומר השדכן בבדיחה, "הייתי עושה שבעה שידוכים". פרשת בראשית היא בדיוק כמו הבחורה הנחשקת ההיא:  יפהפיה ועשירה ומרתקת ויש בה לספק דיונים לשבעה שבועות לפחות.

שני הרהורים מרכזיים עלו אצלנו השבת. ההרהור הראשון קשור באדם והשני בקין.

שבעים שנה

מי הגיד לך כי עירום אתה, שואל ה' את האדם. המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו, אכלת?

ואם, חשבתי תוך כדי קריאה. ואם האדם לא היה מתחמק ומאשים את האישה, אם היה עונה לו: כן, אכלתי. סליחה. או בלשונו של דוד – חטאתי לה'. איזה טוויסט נפלא לסיפור זה היה יכול להיות. ותוך כדי מחשבה חשבתי שתגובה כזו אינה אפשרית בשלב ההוא. מוקדם מדי. האדם, האנושות, היו צריכים להתבגר עוד. אלפי שנים יעברו עד שיוולד דוד המלך, ויעמוד מול נתן הנביא המאשים אותו, ויאמר בלי למצמץ: חטאתי.

בבית הרחבנו את הדרשה.

להמשיך לקרוא

פורמייקה כחול לבן

נשות קבע תמונה

 

אמנם הסיפור הבלשי עצמו, יש להודות, לא מוצלח במיוחד. הוא סובל מבעיות אמינות וחורים לא סגורים בעלילה ובמניעים של דמויותיו, ובכל זאת, נקודה נוגעת ללב ומעוררת מחשבה יש בו:

גופתו של סוכן מוסד לשעבר מתגלה על ספסל בטיילת על חוף הים בתל אביב. דירת הוריו, שאליה באה ידידתו רות לחקור את חידת מותו היא, לדברי הסופרת, דירה שהזמן "עמד בה מלכת". במטבח בדירה הזו, עמד שולחן פורמייקה משבצות כחול לבן. שולחן הפורמייקה הזה, המתואר בספרה החדש של שולמית לפיד, טעות אנוש (הוצאת כתר 2012), משך את תשומת לבי. מה תפס אותי בשולחן הזה דווקא? המראה התמים שלו, הפשטות? העובדה שבילדותי פגשתי רבים כמוהו? או אולי הפער העצום, בין הפורמייקה הפשוטה ההיא, המשפחתיות והציפיות הצנועות הגלומות בה לבין בירות אירופה, מלונותיה מסעדותיה ונשותיה שזכה המנוח לפקוד במסגרת תפקידו בשירות המדינה?

ואז נזכרתי: ראיתי את השולחן הזה במוסף ראש השנה של ידיעות אחרונות. הכותבים הקבועים התבקשו להביא תמונת ילדות ולכתוב עליה. יאיר לפיד תיאר את המטבח בביתם הישן, ובו, ניחשתם, שולחן פורמייקה עם משבצות כחול לבן. אמא שלו שילבה את השולחן הזה בספר שלה. צירוף מקרים מעניין מצד אחד, ואביזר סמלי מאין כמוהו: כחול ולבן. פשטות שנעלמה ואיננה עוד.

בספרה החדש של שולמית לפיד, הפער ברמת החיים בין פעם לעכשיו הוא לא רק רקע למתרחש, אלא גם המניע לו.

להמשיך לקרוא

מאה מילים על ספר–עיין ערך אהבה, גרוסמן

מאה מילים על ספר – עיין ערך אהבה, דוד גרוסמן

גדלות אני מבקשת, ולכן, במשך שנים רבות "עיין ערך אהבה" של דוד גרוסמן היה הספר העברי הטוב ביותר שקראתי מעודי. כמובן שהיום אני רואה בו קמטים וחריצים. ככה זה עם ספרים ועם אנשים מסוג מסוים, אחרי שהם גומרים להעתיק את נשמתך, נשמתך חוזרת אליך והיא צינית ובועטת כרגיל.

ב"עיין ערך אהבה", יותר מכל הספרים שכתב גרוסמן מאז, ישנה נקודה ארכימדית – נקודת אחיזה מחוץ לעולם הרגיל. מעין חידוש בתפיסה, יכולת לראות את העולם, האנשים, הדברים הרגילים באופן חדש כזה שנשמתך נעצרת לרגעים אחדים, ואתה אומר: לא ידעתי שאפשר גם כך. גרוסמן כתב על מומיק, שהוריו מסתירים ממנו את השואה, אבל הוא מגדל חיה נאצית במרתף, הוא כתב על תינוק קשיש, על יהודי שלא מצליחים להרוג אותו ככל שמנסים, על ברונו שולץ הסופר שהצטרף ללהקת דגי סלמון, ועשה זאת באופן פרדוכסלי, מטורף ונוקב חדרי בטן. הוא הגדיר מהי 'הזרה' עוד לפני שלמדתי את המושג באוניברסיטה. הוא לימד שאין שלמות בעולם הזה כלל, אבל גדלות – יש.

(רשימה זו הוזמנה ממני על ידי ynet בשבתי כשופטת בתחרות הסיפורים הקצרים 'אגדתא'. הנה הקישור )

הו, גאולה (ראיון לגושפנקא)

את חיותה דויטש אני פוגש בבית קפה "היקב", בשעת בוקר מאוחרת של יום שישי. זה בוקר נעים למדי, ובית הקפה גדוש באנשי גוש עציון. כצפוי, לפחות ארבעה מהם מזהים את חיותה, מתעלמים בקלילות מהראיון המתרחש, וניגשים לשוחח איתה על ספרה הקודם, "נחמה". אני דווקא הגעתי בכדי לדבר איתה על ספרה החדש, "ככה נראית גאולה", המקבץ 19 סיפורים קצרים. הספר, שיצא גם הוא בהוצאת ידיעות אחרונות, משתלב יפה באווירה הגוש-עציונית הזו של בית הקפה: לפחות שלושה מסיפוריו מתרחשים בתוך גבולות הגוש, ואחד מהם, אפילו, הוא הומאז' לבית הקפה שנסגר לאחרונה באפרת ועוגת הגבינה המשובחת שלו. מי אמר "ייצוג" ולא קיבל.

חיותה דויטש (49), נשואה ואם לחמישה ילדים, היא תושבת נווה דניאל. בעבר שימשה כסגנית עורך בנקודה, ערכה את "אותיות", כתבה פובליציסטיקה פורצת דרך בציבור הדתי לאומי כיהנה כחברת מועצת הרשות השנייה. חלק מן הקוראים אולי אפילו זוכרים שהיא ערכה את המקומון שאתם מחזיקים בידכם, במשך תקופה מסוימת. זה הספר הרביעי שלה, והוא מלא בהתבוננות שקטה, רגישה, קשובה. זו כתיבה המתעקשת להתבונן ולראות את המקום שבו האחר בא לידי ביטוי, כאדם. הדמויות כמעט תמיד בקשר זוגי כלשהו, מנסות לרקום בעדינות. כמעט תמיד מסתמנת איזו אפשרות של גאולה.

על כריכת הספר מודפסות המילים "ככה נראית גאולה". האסוציאציות הראשונות מתנגשות: תלמיד חכם, בכיפה וזקן תואמי "מרכז הרב", מניף את אצבעו באוויר, בעוד ידו השנייה אוחז באחד מספרי מהר"ל, ומכריז: "ככה נראית גאולה!". נערה צעירה מתבוננת בארץ הלא פתורה הזו, עם כל הכאב והאבסורד, ומשתוממת: "ככה נראית גאולה?!".

להמשיך לקרוא

"הוֹדִיעֵנִי נָא, בַּמֶּה כּוחֲכֶם גָּדוֹל מִבְּנֵי הָאָדָם?"

וחרב אין ביד הארי

שוב ניצחת, הארי פוטר, הרהרתי לי בסיפוק בשבת האחרונה. היה זה כשעה או שעתיים לפני שסיימתי את הקריאה בכרך האחרון של הארי פוטר. באותם רגעים – הייתי אז בעמ' 540, ששים וחמשה עמודים שלמים לפני הסוף – לא ידעתי כלל וכלל מה יהיה עם הארי, והמצב, יש להודות, נראה בכי רע.

הניצחון שעליו הכרזתי ביני לבין עצמי לא התיחס כלל לספר, אלא לקריקטורה שלוותה מאמר מודאג שהראתה את הארי מניף את שבט הקסמים על רובוט ענק, גבוה ממנו שבעתיים. "מדע אאוט, כישוף אין" – כך נקרא מאמרו של אלי אשד במוסף הספרות של ידיעות אחרונות, (כ"ו באב תשס"ז, 1הארי פוטר ואוצרות0.8.07) הנה משפטים ספורים מתוכו:

"יש חשש שבעתיד בני נוער רבים, שקוראים ספרות פנטזיה על נגזרותיה, יפתחו צורת חשיבה שניתן לכנותה "כישופית, במקום מדעית…. אם בעבר חלק מהנערים שקראו ספרות מדע בדיוני הושפעו ממנה ופיתחו קריירה מדעית, מה יקרה לנערים הקוראים ומושפעים מספרות הפנטזיה?… האם בעוד עשר עשרים שנה ניווכח בקיומו של מחנה תרבותי גדול של מאמינים בכישוף, ובפגאנים שיילחמו בתומכי החשיבה המדעית?"

אשד מודאג ממחסור חמור במדענים, בעקבות הארי פוטר וסדרות פנטזיה אחרות, שהפכו להיט והחליפו את עולמו עתיר הידע של ז'אנר המדע הבדיוני בעולמות הזויים של מלכים, נסיכים וקוסמים. המאמר, למרות הילת הנאורות שאופפת אותו, גורר אותנו לאחור, עמוק לתוך המאה התשע עשרה ולמגרש ההאבקות הישן שעליו התקוטטו המדע והאמונה.

ובכן, שואל המתבונן את עצמו, הארי או רובוט?

להמשיך לקרוא