בניין שלם דורש שלום

כל המשפחות בכניסות השונות של הבניין חיות בצל איום החורבן. בכתיבה חושפת ומדויקת נוגע רומן חדש בשורשי התערערותו של התא המשפחתי הדתי-מודרני. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

לא כאן, לא בעולם הזה. על "ותכתבו: אהובתנו" אמונה אלון, הוצאת ידיעות ספרים

ותכתבו אהובתנו

 

אין לי מנוחה. רוחך שבי גם היא בוכה (שלמה ארצי)

כבד על עפעפינו העולם/ ראשנו שח, בכיינו נאלם (לאה גולדברג)

א. אין מנוחה

"יש בעולם אנשים אחראיים, ואני אחת מהם" (מיכל לדורי, הבעל הנוטש)

הן היו פעם אמהות צעירות, היום הן סבתות, אבל רשימת תחומי האחריות שלהן לא נגמרת: ילדיהם שעדיין קטנים, ובבית, ילדיהם הנשואים, הנכדים, הבעל, ההורים החולים. העבודה התובענית. ההתעמלות, והדיאטה. סיפורים ומאמרים נכתבו גם נכתבו על האישה בגיל הביניים, שמחויבת לכל אלה, אבל על המתנחלת בגיל המסוים הזה לא נכתב עדיין, על שפעת ילדיה שמכפילה ומשלשת את העבודה, על היענותה לקהילה וצרכיה – טיפול בנשים יולדות וחולות, ערבי עיון ומבצעי חסד. אמונה אלון מספרת את סיפורה הבלתי אפשרי. במילים מדויקות היא מתארת את לבושה, את קמטיה, את עיצבונותיה. כבד על עפעפיה העולם. ראשה לא שח, אבל בכייה – נעלם, ומעטים יודעים לזהותו.

למה הכול קשה כל כך? יש לו לכובד מקור חיצוני, כמתואר, ויש לו מקור פנימי – משהו בחינוך ובתרבות שבתוכה כל זה מתרחש, שאיפת שלמות, פרפקציוניזם בלתי נסבל, מסרס, שבתהליך איטי חונק את משתתפיו, שלא לומר – משתתפותיו.

גיבורת הספר, מיכל, נוצקה בדמות המתנחלת הבלתי אפשרית הזו. בנותיה הנשואות, נכדיה החמודים, חמותה חולת האלצהיימר ואמה הגרושה, כרותת הרחם, כל אלה מאכלסים את עולמה בצד ילדיה שחלקם, איך לומר, מיוחדים, אחד מהם סובל מהפרעה כפייתית, ואחרת שומעת קולות מן העבר. בתחילת הספר עוזב דורי, בעלה עורך הדין, את הבית, כדי לחפש את עצמו. "הוא יודע שאין זו מיכל. הוא יודע שמיכל ישנה לצדו, ושהדבר על ראש השידה הוא רק ראש הקלקר שעליו היא מניחה את הפאה הנוכרית שלה בלילות". דורי מתקשה להבחין בין אשתו האמיתית לבין גרסת הקלקר המתבוננת בו בחומרה נוזפנית, ובעצם – גם היא מתקשה. בסוף הספר היא תצליח קצת יותר. "הוא הולך ונחנק, שוכב דומם וקפוא כמעמיד פני מת". אולי הוא קצת מת באמת. לכן הוא קם ועוזב. ומה איתה? היא אין לה זמן לחפש את עצמה או שום דבר אחר, היא עסוקה מדי.

להמשיך לקרוא

שיחה בשניים: יצחק מאיר ואני על נחמה

נחמה 1

י: אני רוצה לשאול אותך משהו. אילו היית כותבת ספר על ישעיהו ליבוביץ היית קוראת לו ישעיהו? ספק, הלא כן? אולי היית קוראת לו "לייבוביץ". לספר הזה מכל מקום, קראת "נחמה". למה?

ח – לא קראתי לו כך מהתחלה. בהתחלה לא ידעתי איזה שם אקרא לספר. שם של דבר – סיפור או מאמר – נולד רק כשהדבר מתחיל לתפוח ולהבשיל. ידעתי שיגיע הרגע שהשם יופיע. והוא הופיע.

י – את מספרת את התהליך שהבשיל עד שקראת לספר "נחמה", אבל אני שאלתי למה?

ח – מפני שכך הכירו אותה. מפני שגם כשהיא היתה בשיא הלהט של הרצאה או לימוד היא היתה נחמה. כשהייתה שותה תה עם חברה טובה, או משוחחת עם תלמידים תמיד הייתה נחמה, לא קראו לה בשום שם אחר בשום מסגרת או בשום מוסד. הפשטות בשם נחמה והעובדה שהניחה לקרוא לה כך, היא חלק מהאישיות שלה.

י – אבל גם 'ליבוביץ' קראו לה.

ח – כן, אבל כשאדם פנה אליה, הוא קרא לה נחמה.

י – השאלה ששאלתי אינה סתמית.

ח – יש לי גם תשובה לא סתמית. אני חושבת שהיה לי רצון בכתיבת הספר הזה להציג את נחמה הלומדת, כאדם. להציג את הבט האדם והאשה שבה. קשה לומר 'האשה הפרטית' כי אף פעם לא היתה באמת פרטית.

י – את אומרת כאן משהו מעניין. את סותרת עצמך, את אומרת כי לא היתה אשה פרטית אבל את קוראת לה בשם הפרטי. כשכותבים ביוגרפיה על איינשטיין, לא קוראים לספר 'אלברט', כשכותבים על ישעיהו ליבוביץ מכנים אותו ליבוביץ. אני יכול לחשוב ולהגיד למי ולמה קראו קולט ולא אביטל ולמי ציפי ולא ליבני, ולמי דווקא צמד, מארגרט תאצ'ר או הילארי קלינטון…

ח – אתה אומר שנחשב פחות נשי לקרוא לאשה בשם המשפחה? לנשים קוראים בשמן הפרטי?

להמשיך לקרוא