העורכת שקמה מהכיסא

רציחות העקעק (עורב הנחלים) – Magpie Murders – כך אמור היה הספר להיקרא בעברית אבל מסיבות השמורות עמה העניקה לו ההוצאה את השם העברי הקצת בנאלי –  'רצח לפי הספר'. אמנם, הגיון מסוים יש בשם הזה אבל בכל זאת, יש פה החמצה. משפט בספר מדברת על קולו של העקעק, שהוא קול של געגוע. חבל על הגעגוע הזה שאבד במעבר בין השפות.

רצח לפי הספר הוא ספר על סופר בלשים מצליח, עורכת והוצאה לאור, על הספר שהסופר הזה כתב ועל קשרים שונים ומשונים שיש בין שתי העלילות – עלילת הספר הבלשי הבדוי, התשיעי בסדרת הבלש אטיקוס פונד, הבדוי, ועלילת הסיפור המציאותי כביכול, שבו מקבלת לידיה עורכת ספרותית כתב יד של הסופר שאותו היא רגילה לערוך, מתחילה לקרוא אותו ומגלה שהדפים האחרונים ובהם הפתרון לרצח – חסרים. שלש רציחות, אם כן, ושתי עלילות מאד בריטיות לפנינו: עלילה אחת מתרחשת בשנות החמישים, בעיירה בריטית קטנה שתושביה מכירים זה את זה, ורבים מהם חשודים בשתי הרציחות המסתוריות שהתרחשו בה. עלילה שניה מתרחשת בימינו, ומספרת על סופר שנפל או קפץ מהגג, ועל כתב היד האחרון שלו, שסופו נעלם.

למעשה זהו ספר על כתיבה ועריכה. על מקורות ההשראה של הסופר, על זרמים תת קרקעיים בכתיבה, על תובנתה ותבונתה של עורכת, ובאופן כללי ספר על ז'אנר הבלש עצמו, מגרעותיו ואיכויותיו.

אין שֵם חשוב בעולם הכתיבה והקולנוע הבלשיים הבריטיים שנעדר מהספר הזה, משרלוק הולמס ועד לות'ר הבלש הטלוויזיוני בן זמננו. ילד שצורך ספרים וטלוויזיה, אומר אחד השוטרים בספר, פוגש כמה מאות סיפורי רצח עוד לפני שמלאו לו שלש עשרה. השאלות שצפות במהלך העלילה המותחת מאד, הן שאלות עומק ספרותיות, מרתקות. מה פשר החיבה האנושית העזה שרוחשים לז'אנר הזה אנשים כה רבים. האם ספר בלשי יכול להיות ספר איכותי ובעל ערך? כאשר סופר שואב רעיונות או נושאים או שמות מיצירות שקדמו לו ?– מה הם גבולותיו? מתי נקרא לזה גניבה ומתי מחווה או פרפרזה?

אין גילוי נאות. אני לא מכירה את המחבר אנתוני הורוביץ, יהודי בריטי ועד הספר הזה לא שמעתי עליו. הגילוי הנאות היחידי הוא שמתי, בן זוגה של בתי, צדק לגמרי כשסיפר לי עליו ואף טרח לקנות לי אותו, שכן הספר מתאים לי ככפפה ליד:  אני מחבבת מאד כתיבה ארספואטית  כלומר, כתיבה על כתיבה, וגיבורה ראשית שהיא עורכת ספרותית המשתמשת בהבנתה את המילים והשפה כדי לפענח דברים, היא מבחינתי גיבורה מושלמת. וחוץ מכל זה, וגם בלי התפאורה הנפלאה הזו יש משהו בפשטותם של ספרי הבלש (באנגלית – ספרי 'מי עשה את זה'):  תעלומה, מחקר, ופענוח, שמרגיע אותי תמיד. בכך אני דומה לסוזן ריילנד, העורכת, גיבורת הספר הזה.

הספר לא מושלם. אין כמעט ספרים מושלמים. הייתה לי ביקורת על חלקו האחרון, סביב ענייני אמינות ומוטיבציות. אבל בסך הכל נהניתי מאד. הספר הבא בסדרה הבלשית שהגיבורה שלה היא אותה סוזן ריילנד, העורכת הספרותית הנ"ל ,קיים כרגע רק באנגלית. התחלתי להאזין לו היום בסטוריטל. אעדכן.

אספרגר כמשל – זוג בלשים על גשר

באיחור של עשור בדיוק, הכריח אותי אחי לצפות בסדרה השבדית-דנית המפורסמת, "הגשר", וטוב שהכריח. איני יודעת אם אי פעם נתקלתי בטיפול כה עמוק ומהותי ב"מצב האנושי" כשם שעושים זאת יוצרי הסדרה. הקונפליקט המרכזי בה  נע על הציר שבין הפרת כללים סדרתית לבין שמירתם הקפדנית מדי. שתי הדמויות הראשיות הם שני בלשים, מרטין וסאגה. הוא מדנמרק  – היא משבדיה. מרטין אנושי מאד, רך, בעל לב חם, ובוגד סדרתי בנשותיו, השנייה – לוקה באספרגר, רובוטית, לא מבינה ניואנסים אנושיים, לא יודעת לבצע סמול-טוק כהלכתו, ולא מבינה למה אנשים משקרים ומדוע הם כל הזמן מפרים את הכללים. במהלך עשרת פרקי העונה הראשונה, יתקרבו שני הבלשים זה לעולמו של זה, ויצליחו להבין את הכשלים והחסרונות שבעמדות המוצא שלהם.

הגשר המחבר בין שתי המדינות הוא ציר התרחשות מרכזי. הסדרה מתחילה כשמוצאים עליו גופת אישה, וגם מסתיימת עליו, לא נגלה איך. למעשה מתברר שזו גופה המורכבת משני חצאי גוף של שתי נשים שונות, אחת "חשובה" – תובעת ראשית, והשנייה – אשת רחוב שנרצחה שנה קודם, ומשטרת דנמרק לא טרחה להשקיע בחקר היעלמותה ומותה. מאחר והגופה נמצאה בדיוק על התפר בין שתי המדינות, ממונים על החקירה שני הבלשים הללו. ויש כללים: למרטין, השוטר הדני אסור לשאת נשק בתחומי שבדיה, ולסאגה, השוטרת השבדית אסור לשאת נשק בתחומי דנמרק, עוד אחד מהכללים שהשאלה אם נכון לשמור עליהם, תעסיק את הסיפור.

מה רוצה הרוצח הסדרתי המתוחכם? לכאורה – המון דברים. דרך מעשי הרצח שלו הוא מבקש לתקן את החברה בחמישה סעיפים שהוא טורח לפרסם באתר שלו – אפליית זונות, יחס למהגרים, היחס לחולי נפש, לחסרי הבית, ניצול ילדים. כל סעיף כזה מעמיד את המשטרה ואת הציבור בפני דילמות ערכיות – שאם יכריעו בהן נכון, לשיטתו לפחות, יצילו את הקורבנות. אבל מי האיש הזה? למה חשוב לו כל כך לחנך את הציבור? גם התקשורת עומדת פה לדיון. הרוצח נעזר בעיתונאי תאב פרסום ודרכו מעביר את המסרים שלו. מה גבולות התקשורת ומה מותר לעיתונאי לעשות, שלשוטר אסור? ואם כל זה נשמע כמו קורס קצר באתיקה ומוסר – לא טעיתם, רק שמדובר בקורס מותח במיוחד, כתוב היטב ומעלה דופק.

ספוילר קטן: בסוף הכול אישי. אחרי סדרת החינוך החברתית שמעבירים אותנו יוצרי הסדרה, הכול מתכנס לנקודה מרוכזת אחת – אדם העומד מול עצמו, מול חייו, אהוביו, יצריו. מול אלה שפגעו בו. מול אלוהיו ומצפונו. האדם הממשי, וגם הגנרי, צריך להכריע איך נכון לחיות. איך ראוי לחיות, מתוך הבנת גודל המחיר שהוא עלול לשלם על שגיאותיו ופספוסיו.

תסמונת האספרגר של סאגה היא לא רק תוספת פיקנטית ומשעשעת לדמותה, אלא לב לבו של הדיון. אספרגר כמשל – למי שלא מבין את החולשה האנושית, את אי ההגיון בהתנהלות קיומית מתוך גחמות ויצרים. מה אדם מפסיד ממנה, מה מרוויח. מה יש לאדם הגמיש, הנכשל, ללמד את חולת האספרגר הנוקשה, הלא כל כך אנושית, והחכמה להחריד, ומה יש לאספרגרית ללמד את בן האנוש, שהפרת הכללים שלו מערערת את הבסיס לאנושיותו מהכוון ההפוך.

העולם כחידה בלשית

משהו בכלל אמיתי בתוכנית המציאות הזו?Castle-Wallpaper-castle-31452263-1280-1024

 כן, כאב הראש שלי כשאני צופה בה.

הדיאלוג הזה לקוח מסדרת הבלשים החביבה עלי, קאסל. גיבוריה הם בלשית משטרה וסופר של ספרי מתח רבי מכר, שיחד פותרים תעלומות, מנצלים את פקחותה ואומץ לבה של השוטרת, ואת הבנתו בנפש האנושית ובספרות – של הסופר השנון. הסדרה מלאה בציטוטים ובאיזכורים מהספרות והקולנוע. פרק פרק ועניינו. כאשר באחד הפרקים נרצחת כוכבת עולה של תוכנית ריאליטי מצליחה ("נשות וול סטריט" – מעין מקבילה ל'מעושרות') לא מחמיצים יוצריה של 'קאסל' האינטליגנטית ללעוג לתוכניות הריאליטי. כאשר אומרת אחת הגיבורות הריאליטי בעוזרת שלה – "טוטו, אנחנו כבר לא בטקסס", היא מעוותת משפט ידוע מהקוסם מארץ עוץ וקאסל שונא הקלישאות שואל נפשו למות. אין מקריות בציטוטים הקולנועיים והספרותיים ב'קאסל' –בקוסם מארץ עוץ מנסה דורותי את מזלה "מעבר לקשת" בארץ עוץ רק כדי להיווכח ש"אין כמו בבית", ממש כמוה ניסתה לעשות הנרצחת האומללה, אבל בניגוד לסוף השמח שזכתה לו דורותי ביצירת הקולנוע המפורסמת, מצאה היא את מותה. רמז חינני נוסף להתפתחות עלילת הרצח טמון בשם שהעניקו התסריטאים לחשודה העיקרית: האישה המצליחה שעם בעלה ניהלה הנרצחת רומן. כשלאישה שאמורה להפנות עורף לבעלה הבוגד ולרצוח את אהובתו קוראים "פנלופה" מובל הצופה המשכיל על כורחו אל הטוויסט בעלילה: הבעל לא בוגד, האישה נאמנה לו מאז ולתמיד, כפנלופה לאודיסאוס, בשעתה. משמע: כל ספור הבגידה כביכול היה שקר מוחלט שנוצר כדי להעלות את הרייטינג של תוכנית המציאות-כביכול, ואת הרוצח או הרוצחת צריך לחפש במקום אחר.

את גיבורי סדרות הבלשים אני מדמיינת לעיתים כצבא נצחי שככל שמופיעות להן סדרות חדשות הוא הולך וגדל: גדוד אנושי המתדפק על חומות בצורות, ומנסה למצוא בהן פרצה. כמו קין במדרש הידוע שלא ידע מהיכן יוצאת הנשמה, ודקר את הבל במקומות שונים בגופו, רק להפך.

כי מה היא סדרה בלשית, אם לא ניסיון חוזר ונשנה לארגן את העולם בתבניות נוחות, עם פתרון הולם בסוף. הצדק מושב על כנו, וכל השאלות מוצאות תשובה: מי אשם בתסבוכת, מדוע עשה מה שעשה, האם יבוא על עונשו.

רצון לארגון, להבנה לידע – הוא הגורם המניע במודע או שלא במודע של הסדרות הבלשיות באשר הן. מצבים מתחלפים, מקום מתחלף, דמויות מתחלפות וכמותם מתחלף גם הפטיש הדמיוני שבאמצעותו מנסות הדמויות הבלשיות להבקיע את חומת אי-הידע: מדי סדרה מנסים היוצרים להמציא את הגלגל, כלומר את הפטיש המבקיע הזה, מחדש: בתחילה היה זה פשוט המוח האנושי: היכולת להסיק דבר מתוך דבר, לאתר עקבות, להבין מניעים, לזהות חשודים. רוב הסדרות הבלשיות הישנות, נשענות על התבונה האנושית נוסח שרלוק הולמס. סדרות ילדותי היו קולמבו, הבלש הפיקח ארונסייד שכסא הגלגלים שבו ישב מבליט את כוחו העיקרי – המוח. רוב הסדרות המודרניות כמו גם 'קאסל', מציעות שילוב הכרחי בין הכוח למוח. אבל הכוח הוא הפחות מעניין בזיווג הזה. דווקא המוח – הסוס הטרויאני המבקש להבקיע את חומת החידה, הוא הגורם המשתנה המעניין והחשוב יותר: פעם הפטיש המבקיע הוא הפיענוח הפסיכולוגי-האנושי (המנטליסט, לות'ר, שַקֵּר לי), פעם הוא טכנולוגיה מדעית – היכולת לפענח את זירת הרצח (זירת הפשע CSI) פעם זו הגופה שמגלה על הרוצח דברים נסתרים בתיווכה של רופאה מנתחת מבריקה (בגוף ההוכחה) פעם זה שילוב מוחץ של כל אלה גם יחד – צוות שלם שכל אחד מחבריו תורם את יכולתו המיוחדת. (מחשבות פליליות, חוק וסדר). בצר להם, אחרי שכל הדרכים האנושיות לפענוח מוצו עד זרא, חורגים יוצרי הסדרות המיואשים אל המיסטיקה. כך נולדות סדרות מופרכות כטאץ' המבוססת על יכולותיו העל אנושיות של ילד אוטיסט, או המבוקש – המבוססת על מכונת-על שמצליחה לזהות מעשים אלימים שטרם התרחשו ולשלוח את הנתונים אודותם לגוף הממשלתי שהזמין את יצירתה.

להמשיך לקרוא

נמסיס

בואי, אומר הארי לביאטה, נעשה מה שהייתי עושה עם אלן, שותפתי הקודמת. נתבונן בזירת הרצח לא כדי לחפש בה תשובות לשאלות שלנו. אלא כדי לראות ולהקשיב למה שיש לה לספר לנו. להמשיך לקרוא