שיחה בשניים: יצחק מאיר ואני על נחמה

נחמה 1

י: אני רוצה לשאול אותך משהו. אילו היית כותבת ספר על ישעיהו ליבוביץ היית קוראת לו ישעיהו? ספק, הלא כן? אולי היית קוראת לו "לייבוביץ". לספר הזה מכל מקום, קראת "נחמה". למה?

ח – לא קראתי לו כך מהתחלה. בהתחלה לא ידעתי איזה שם אקרא לספר. שם של דבר – סיפור או מאמר – נולד רק כשהדבר מתחיל לתפוח ולהבשיל. ידעתי שיגיע הרגע שהשם יופיע. והוא הופיע.

י – את מספרת את התהליך שהבשיל עד שקראת לספר "נחמה", אבל אני שאלתי למה?

ח – מפני שכך הכירו אותה. מפני שגם כשהיא היתה בשיא הלהט של הרצאה או לימוד היא היתה נחמה. כשהייתה שותה תה עם חברה טובה, או משוחחת עם תלמידים תמיד הייתה נחמה, לא קראו לה בשום שם אחר בשום מסגרת או בשום מוסד. הפשטות בשם נחמה והעובדה שהניחה לקרוא לה כך, היא חלק מהאישיות שלה.

י – אבל גם 'ליבוביץ' קראו לה.

ח – כן, אבל כשאדם פנה אליה, הוא קרא לה נחמה.

י – השאלה ששאלתי אינה סתמית.

ח – יש לי גם תשובה לא סתמית. אני חושבת שהיה לי רצון בכתיבת הספר הזה להציג את נחמה הלומדת, כאדם. להציג את הבט האדם והאשה שבה. קשה לומר 'האשה הפרטית' כי אף פעם לא היתה באמת פרטית.

י – את אומרת כאן משהו מעניין. את סותרת עצמך, את אומרת כי לא היתה אשה פרטית אבל את קוראת לה בשם הפרטי. כשכותבים ביוגרפיה על איינשטיין, לא קוראים לספר 'אלברט', כשכותבים על ישעיהו ליבוביץ מכנים אותו ליבוביץ. אני יכול לחשוב ולהגיד למי ולמה קראו קולט ולא אביטל ולמי ציפי ולא ליבני, ולמי דווקא צמד, מארגרט תאצ'ר או הילארי קלינטון…

ח – אתה אומר שנחשב פחות נשי לקרוא לאשה בשם המשפחה? לנשים קוראים בשמן הפרטי?

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת