הפנים הירוקות של גולדה מאיר

 גולדהזכרונות מיום הכיפורים ההוא.

 

ארבעים שנה עברו. מלחמת יום הכיפורים. אני בת שלוש עשרה, הולכת עם סבתא הביתה, לנוח. אבא ואחים נשארים בבית כנסת. פתאום אזעקה.
הפחדים היו שם עוד מששת הימים. לאזעקה היה ריח של מקלט וריח של אימה לא מוגדרת. תל אביב לא ממש הותקפה. אבל הפחד מתקיף בכל מקום. סבתא ואני יורדות למקלט, בת השכן החיילת, מגיעה מהקריה, מדווחת על המפקד שהגיע בבהילות, במכנסים לבנות ולא במדים. מפליא איזה פרטים זוכרים. היא צחקקה, אני הייתי על סף בכי. דאגתי לאבא ולאחים. אמא כבר לא היתה בשטח אז. טראומות מצטברות. אחרי צפירת ההרגעה חזרנו לבית הכנסת. שם כבר מתפללים רבים לבשו מדים, דוד שלי גוייס, התחבא מסבתי (השניה) שלא תראה אותו במדים ותדאג. את תפילת נעילה ההיא איני זוכרת. אני חושבת שהפחד פשוט השתלט לי על הכל. מה יהיה אם אבא יגויס. ואיך אשאר לבד עם אחיי. הכל מתפרק. הבית, אחר כך המדינה, והעולם.

ובלילה אחרי ששתינו וטעמנו משהו גולדה מאיר בטלויזיה, בפנים ירוקות, למרות שהטלוויזיה היתה שחור לבן.

הבזקים של זכרונות. האפלה, חושך, אור כחול של טלויזיה. איש הג"א מהרחוב שולח פנס למרפסת וקורא לנו – אסור להדליק טלויזיה באור בולט מדי. ופרחי לונדון שרים  אמת מה נהדר היה כהן גדול. ולהקת חיל הים, עם שלמה ארצי, דופקת בדלת. מבקשים לקפוץ לשירותים ולראות את עצמם בהופעה בהיכל התרבות שצולמה הרגע, כמעט בשידור ישיר. הזוי לגמרי, אבל אמיתי. הכל מתערבב לי. זה בטח לא קרה באותו ערב עצמו. אולי בשבוע שאחר מכן.

ובחופשת סוכות הלכנו לבית הספר. ואמרנו הושענות ושימי דמשק משכנותייך. אנשים התלהבו. אני פחות.. רק מדבר אחד התלהבתי – אני וחברותיי חוצות את אבן גבירול, חול המועד סוכות, לכוון דיזנגוף ובמדרכה ממול איש קטן ממושקף עומד. וחיילים שלידנו, באים מהקריה, צועקים לו בהתרגשות – בגין, בגין. ואני מבינה – זה מנחם בגין המפורסם. והרמזור מתחלף, כולם חוצים, בגין נעצר לידנו באי התנועה באמצע הכביש, מלטף אותי על לחיי ואומר לי, לחברותיי, לכולם – יהיה בסדר, לא לדאוג.
אז לא דאגתי.

מודעות פרסומת