נקודת מבט

ישנם סרטים וסדרות שלא אראה לעולם. הסיבה לכך אינה מינוני האלימות שבהם, או אי- צניעותם, אלא נקודת המבט שלהן.

אסביר.

מה דעלך סני, לחברך לא תעביד, אמר הלל. מה שעליך שנוא, לא תעשה לחברך, (שים עצמך במקומו, הכנס לנעליו, לתודעתו). הלל לא היה הראשון שניסח תביעה מוסרית הקשורה לשינוי נקודת המבט. קדמה לו תורת משה ב'ואהבת לרעך כמוך' וב"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". ואהבת את הגר, וזכרת כי גר היית. היכולת לראות את העולם מנקודת מבטו של הזולת היא מפתח לשינוי בהתנהגות.

נקודת מבט היא מרכיב בסיסי. נושא-מפתח גם בעולם הספרות והדרמה. מי מספר את הסיפור? איזו נקודת מבט מאמץ המספר, מה גבולות היכולת שלו ושל דמויותיו לשנות את נקודת המבט ולהרחיב אותה? עם איזו נקודת מבט מזדהים הקורא או הצופה? מבחינה זו, טמונה ביצירת הדרמה ובצפייה בה הזדמנות פז. היא יכולה להפוך לחדר-כושר מוסרי שבו מתאמנים עוד ועוד, מותחים את שרירי האמפתיה עובדים על הגמשת נקודת המבט. בה בעת היא יכולה להיות גם מקום שבו שוברים רגל, או מרסקים חוט שדרה.

נקודת המבט השבדית

שני סרטים שראינו השבוע מציעים פעילות שרירית אינטנסיבית מהסוג הזה. הראשון, למיטיבי לכת, הוא הסרט הישראלי 'בית לחם'. הסרט מעתיק את נקודת המבט הישראלית אל חצרו של האויב הפלשתיני ומציע הכרות מדוקדקת עם הפרטים שמרכיבים את המציאות שלו ועם הדרך שבה הוא רואה את העולם. אחד הרגעים המשעשעים בסרט הלא משעשע הזה הוא הרגע שבו אבו מוסא, שר ברשות הפלסטינית, מציג מקור מימון זמין, משבדיה, לפעילות בעיר. מטרת הכסף השבדי הוא "לדאוג למעמד האישה הפלסטינית". אני מעלה ארבעה מהאנשים שלך על משכורות, קורץ השר לאיש שיחו, מתנועת חללי אל אקצא. אז תדאגו לנשים הפלסטיניות, כן?

אין כמעט עמדה פוליטית בסרט הזה, כמעט ואין שיפוט, רק תיאור נוקב ומדויק של מציאות טרגית: נער מתבגר בבית לחם הפלסטינית, קרוע בין כוחות ורצונות, בין נאמנויות.

אל תהיו קמצ(א)נים

סיפור בשלש מערכות עם הערות ומוסר השכל, לתשעה באב ולסתם ימים. (על פי איכה רבה (בובר) פרשה ד)

מערכה ראשונה: טעות בזיהוי.

שני אנשים היו בירושלים ושמם, אבוי, דומה מדי: קמצא ובר קמצא. איש אחד (ללא שם! למה? אולי הוא לא איש פרטי בסיפור הזה, אלא נציגם של אטומי הלב באשר הם?) עורך סעודה, מבקש משלוחו להביא לו את "קמצא אוהבו". הלך השליח והביא לו בטעות את בר קמצא, שונאו.  באמצע הסעודה כשבעל הבית מגלה את הטעות, הוא רוצה לסלק את האורח הלא רצוי. האיש מתמקח, מוכן לשלם המון כדי לא להתבייש, אך ללא הועיל. לבסוף הוא נזרק משם. המספר מוסיף: זכריה בן אבקולס היה באותה סעודה, ולא מחה. (השם הזה, שנזכר  במערכה הראשונה  יירה, כמיטב המסורת,  במערכה השלישית).

קבלו ביטול

מעולם לא הבנתי אנשים שנודרים נדרים. החיים, אני אומרת, קשים מספיק, ההתחייבויות הרבות שהם מטילים עלינו רבות גם כך. למה להקשות עליהם עוד?

ובכל זאת, הפוליטיקה העכשווית הלא מפוארת, המלאה כל כך באנשים שמפרים על ימין ועל שמאל דיבורים, הבטחות והתחייבויות, גורמת לי להתגעגע לעולם שבו למילה היה ערך עצום, מקודש, ובלתי ניתן להפרה אלא במצבים מסוימים ומוגבלים עד מאד. עולם הנדרים היהודי, במקרא ובספרות חז"ל. תארו לכם, שמילה של מנהיג, פוליטיקאי, ואפילו של סתם מוכר במכולת, הייתה חזקה ובעלת עוצמה, כמו נדר. כמו משהו שאין להפר אותו בשום תנאי או מצב.

סיפור: מרים התרמודית – אישה אלמונית למדי, – נדרה נדר נזירות, עזבה את ביתה בתרמוד (תדמור?) והלכה כל הדרך לירושלים כדי להקריב את קרבן הנזיר. והנה, בעודה עומדת שם, בשיאו של תהליך ההקרבה, נודע לה שבתה גוססת.

נסיך מחוץ לחדר

 

בחלומי ירד ממרכבה נסיך יפה תואר ועסוק מאד. והקיש על דלת הבית שלי. אין לי זמן, אמר, כארנב של עליזה בשעתו, אני צריך שתסבירי לי כמה דברים.

הוא לא היה צריך להציג את עצמו, זיהיתי מיד את קוי המתאר המעוצבים היטב,  יפה באופן קיצוני, קצת חד ממדי בשביל משה רבנו, אבל נסיך. זה עופרה חזה שם ברקע? שאלתי. מרים? בהחלט, הנהן. ועכשיו תסבירי לי למה הם לא מכניסים אותי לכיתה. יהודים, נאנחתי. מתווכחים על הדרך שבה יש ללמוד תנ"ך. מה עוד חדש? בדיוק החליפו להם את המפמ"ר הקודם באישה. זה מפחיד מאד, אתה לא חושב?  הם מעדיפים פרשנות של חז"ל על פרשנות של תסריטאי הוליבודי. זה מפתיע אותך?

פנחס, טום קרוז והחומה

  סלט הבית (למה אני נגד פתיחות חגיגיות מדי)

פוסט ראשון אמור להיות נאום לאומה, אבל אני בוגרת פייסבוק ואזרחית נאמנה שלו: יתרונו של הפייסבוק הוא שאין בו חגיגיות, ציפיות או נאומים לאומה. הוא סופג הכל, וכל הז'אנרים אמורים להרגיש אצלו בבית. הפייסבוק הוא סלט עשוי היטב שאני אוהבת מאד.

גם פה יוגש הסלט הזה. רכיביו, שעל טריותם אשתדל לשמור, יהיו כנראה הדברים שמעניינים אותי: אגדה וקולנוע, מטרוניתות ונחמה, סיפורים וביקורות סדרות טלוויזיה ושאר ירקות.

וכמקובל אצל עדות ישראל סבא, פותחים בענייני היום, כלומר, בפנחס וברומח.

  אתה רוצה אותי על החומה הזו, אתה צריך אותי על החומה הזו

יוצא שפרשת השבוע, פנחס, היא אקטואלית ביותר ממובן אחד. פנחס הורג את נשיא שבט שמעון ואת בת מלך מדיין בעיצומו של מעשה זימה סוער. בתמורה, נותן לו ה' את 'בריתו שלום'. ומבטיח לו כהונת עולם. האופן שבו טופל ונתפס מעשהו של פנחס במשך הדורות משקף את המתח שעורר המעשה ואת התמורות שידעה התרבות היהודית מתקופת המקרא ועד ימינו.

בסרט 'בחורים טובים' (רוב ריינר): פרקליט צעיר ומוכשר (טום קרוז), תובע (בעל כורחו) יחידת צבא מובחרת, על מותו של אחד מחייליה במעשה זובור אופייני המכונה "קוד אדום" – קוד ענישה פנימי בצבא, למי שלא מתפקד כראוי. שיאו של הסרט הוא בווידוי מלא הזעם של הקולונל האחראי – ג'ק ניקולסון, על החובה והכבוד, להנהיג את מערכת הקודים הזו, בעולמו הקשה של הצבא. "אתה רוצה אותי על החומה הזו, אתה צריך אותי על החומה הזו" הוא אומר לקרוז, הפרקליט החוקר אותו.