פנחס, טום קרוז והחומה

  סלט הבית (למה אני נגד פתיחות חגיגיות מדי)

פוסט ראשון אמור להיות נאום לאומה, אבל אני בוגרת פייסבוק ואזרחית נאמנה שלו: יתרונו של הפייסבוק הוא שאין בו חגיגיות, ציפיות או נאומים לאומה. הוא סופג הכל, וכל הז'אנרים אמורים להרגיש אצלו בבית. הפייסבוק הוא סלט עשוי היטב שאני אוהבת מאד.

גם פה יוגש הסלט הזה. רכיביו, שעל טריותם אשתדל לשמור, יהיו כנראה הדברים שמעניינים אותי: אגדה וקולנוע, מטרוניתות ונחמה, סיפורים וביקורות סדרות טלוויזיה ושאר ירקות.

וכמקובל אצל עדות ישראל סבא, פותחים בענייני היום, כלומר, בפנחס וברומח.

  אתה רוצה אותי על החומה הזו, אתה צריך אותי על החומה הזו

יוצא שפרשת השבוע, פנחס, היא אקטואלית ביותר ממובן אחד. פנחס הורג את נשיא שבט שמעון ואת בת מלך מדיין בעיצומו של מעשה זימה סוער. בתמורה, נותן לו ה' את 'בריתו שלום'. ומבטיח לו כהונת עולם. האופן שבו טופל ונתפס מעשהו של פנחס במשך הדורות משקף את המתח שעורר המעשה ואת התמורות שידעה התרבות היהודית מתקופת המקרא ועד ימינו.

בסרט 'בחורים טובים' (רוב ריינר): פרקליט צעיר ומוכשר (טום קרוז), תובע (בעל כורחו) יחידת צבא מובחרת, על מותו של אחד מחייליה במעשה זובור אופייני המכונה "קוד אדום" – קוד ענישה פנימי בצבא, למי שלא מתפקד כראוי. שיאו של הסרט הוא בווידוי מלא הזעם של הקולונל האחראי – ג'ק ניקולסון, על החובה והכבוד, להנהיג את מערכת הקודים הזו, בעולמו הקשה של הצבא. "אתה רוצה אותי על החומה הזו, אתה צריך אותי על החומה הזו" הוא אומר לקרוז, הפרקליט החוקר אותו.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת