כעצם השמים לטוהר (סיפור עתידני)

צעדי השוטרת התרחקו. אסתי שמעה אותם כבדים יורדים במורד הרחוב. היא נשמה לרווחה, מהדקת את הסודר ששרווליו קצרים (לפי שיטת בית דין "טהרת האומה", אבל מספקים בהחלט לשיטת בית הדין "עטרת תפארת"). כשהוציאה אותו הבוקר מהארון, מתוך בגדי החורף. לא זכרה את השרוולים. את הסוודר הרגיל שלה שכחה בבית הספר, אתמול, והיום לא מצאה אותו. היא הקפידה לראות שהשוטרת עברה את עיקול הרחוב, תגית ורודה נוספת זה לא מה שחסר לה. ותכננה לרוץ במהירות, בלי לבלוט מדי, כשבדיוק מולה הופיע שוטר נוסף.

לא, לא שוב. היא התבוננה במדיו, ונשמה לרווחה. חומים, פס זהב בשני השרוולים ובאחת הכתפיים.. "אחוות יוסף", הסוודר שלה בסדר גמור לשיטתם, מצויין. היא המשיכה ללכת בהליכה רגילה וברכה אותו במנוד ראש נימוסי: "צהריים טובים". לא שלאמא שלה היה איכפת אם היו רושמים לה דו"ח נזיפה. לאמא שלה אף פעם לא איכפת. היא נוהגת לקמט את הפתקיות האלה ולזרוק אותן לפח. אמא שלה זוכרת ימים אחרים, שבהם לאיש לא היה איכפת מה אתה לובש, ולפי איזו שיטה. היא מספרת לה עליהם שוב ושוב. אסתי לא ממש האמינה לה. חשבה שהיא קצת מגזימה כדרך כל המבוגרים שחשוב להם לספר איך היו הימים קשים בזמנם. אסתי גם לא אוהבת את חוסר האיכפתיות הזו. אמא, היא נוהגת לומר לה, כולנו הרי השוטרים של הקדוש ברוך הוא. האנשים ברחוב, עם המדים, רק מיצגים אותנו. הם עושים את זה בשבילנו.

אמא שלה שותקת. פעם זה לא היה כך, אלה המילים היחידות שהיא מוכנה לומר.

להמשיך לקרוא