עת רצון

למלא את החלל

בניגוד לרבים אחרים, לא הופתעתי מהקשר בין משפחת החסידים, גיבורי למלא את החלל, לרחובות תל אביב. ילדותי עברה עלי באותה סביבה, בערך. את נשותיהם וילדיהם הרבינו לפגוש באותם רחובות, בדרך לביקור אצל סבא וסבתא, או לקניות בשוק. ידעתי להבחין בין השטיבל הקטן של סבא שבו התפללו הוא ושכמותו, אנשים 'רגילים', נטולי לבוש חסידי מובהק, לבין בית המדרש הגדול של חסידי בעלז, שיושביו לבשו שטריימלעך, חלוקים שחורים וגרביים לבנות.

יש בעולם סרטים מורכבים, מתוחכמים מאד מבחינת העלילה, נעים על פני רצפים שונים של זמן וחלל, כבודם במקומם מונח, אבל בכל רגע נתון אעדיף על פניהם את הסוג שהסרט הזה שייך אליו, הרוקם סיפור פשוט מחומרי החיים הבסיסיים: אישה צעירה שמתה בלידתה, אחות צעירה ואם שכולה נותרות לטפל בתינוק, והחתן-האלמן ברקע. המתחים, הפחדים, התקוות המתרחשות בתוך צלעות המרובע הזה מזינים סרט עלילתי באורך מלא, אם לא למעלה מזה. (הערת הזהרה: בהמשך יחשפו פרטי העלילה).

שירה, האחות הצעירה בוחנת בסתר בחור צעיר ויפה תואר שהוצע לה כשידוך, ומתרשמת עמוקות. לאם יש תכניות אחרות בשבילה: להיות הפלסטר, האיספלנית שתדביק את קרעי המשפחה שנפרמו ותמנע את נישואיו השניים של האלמן לאישה מבלגיה, נישואין שירחיקו ממנה את הנכד הפעוט, היתום שהיא מגדלת כבר חודשים ארוכים במקום בתה המתה.

סיפורים לא נולדים בחלל ריק

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת