אנטומיה של חברות ומוות

חברתי הטובה יעל קופלד נפטרה בתחילת השבוע ממחלה קשה, ואחרי ייסורים שמולם עמדה בגבורה ובאומץ. המאמר הזה, שעיקרו הפרק הכפול העוסק בפרידה מד"ר שפרד המת, בסדרה האנטומיה של גריייעל ואני בתל השומר נכתב לפני כחודש, ופרסומו נדחה עד היום, במוסף השבת של מקור ראשון. הקדשתי אותו לזכרה של יעל האהובה והגיבורה.

בתמונה: שתינו לפני כשנה וקצת, בתל השומר, בזמן הטיפול הכימותרפי.

 

ד"ר ביילי ושפחתו של רבי

במשך שנה שלמה, לילה אחר לילה, מתווכחים ד"ר מירנדה ביילי ובעלה סם בחדר השינה שלהם, על שאלת הארכת החיים המלאכותית. "כשיגיע הרגע", מצווה מירנדה, "שלא תעיז לחבר אותי לכלום. תן לי למות". "ככה?" הוא עונה לה. "אז אני בדיוק להפך, חברי אותי לכל אמצעי מאריך-חיים אפשרי, מותק. השמים יחכו. אני מעדיף להיות פה כמה שיותר". הוויכוח הקודר-מצחיק הזה שלא מצליח להגיע לנקודת הכרעה הינו הדרך שלהם להתמודד עם מותו של חבר טוב. מי שלא זיהה עד כה, מדובר בסדרת המופת – האנטומיה של גריי. אחת מסדרות בית החולים המשובחות שנוצרו בעשורים האחרונים, אם לא הטובה שבהם. בחיוך ובדמע, אני צופה בוויכוח בין השניים. גם אני, כמותם, אבלה על מותו של ד"ר דרק שפרד. תומכת חד משמעית בעמדתו של סם, מכשירים, והרבה, אבל בעומק הלב מונח זיכרון האגדתא המופלאה על ייסוריו ומותו של רבי יהודה הנשיא, מסוף מסכת כתובות. התלמידים מסרבים להרפות ממכשירי הארכת החיים היעילים שהם מכירים – תפילותיהם להחלמתו של רבם ורק אמתו של רבי יודעת נפש אדוניה, וכשהיא עולה על הגג ומנפצת את כד החרס בקול רעש גדול, היא מנתקת אותו מהמכשירים ההם, והוא מחזיר נשמתו המיוסרת אל בוראה. לפעמים גם השפחה ומירנדה ביילי, צודקות.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת