המשפחות (והדרמות) הדומות זו לזו

 

משפחה בשירות הדרמה

ביזנס ופלז'ר, עבודה ומשפחה – יודעי דבר ממליצים לא לערבב אותם יחד. תסריטאים מקצועיים, לעומת זאת, מקפידים לעשות את ההיפך: דרמה טובה, הם יודעים, יש בה התנגשות בין כוחות, וככל שהכוחות קרובים זה לזה, כך עוצמת ההתנגשות גדלה.

סדרת סיפורי יוסף ואחיו שהשבת מגיעה לתחנתה האחרונה בספר בראשית, היא דוגמה לא רעה לעיקרון הזה. "הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך"? נזף בו אביו לפני שתי פרשות, והתורה, והקב"ה – עונים בפרשתנו: אכן כן, בוא תבוא, ממש בסוף ימיך תגיע למצרים שבה שולט בנך שלטון בלי מצרים, ותשתחווה לו: "וישתחו ישראל על ראש המטה". השתחוויה זו אינה רק הכרה בכוחו של יוסף, ובכוח חלומותיו אלא גם הרכנת ראש של התנצלות על השליחות ההיא לשכם וכל שארע בעקבותיה. העובדה שהעימות הסבוך והמורכב הזה מתרחש בתוך משפחה אחת מעניקה לו איכויות שלא היו לוֹ, לוּ מדובר היה בזרים גמורים, או אפילו שכנים.

בהוליווד למדו תנ"ך. שם יודעים היטב, שכששני מדענים מנסים להציל את העולם ממשהו, או שני שוטרים רודפים אחרי אסיר מסוכן המפיל חיתתו על העיר, מוטב שיהיו ביניהם קשרי עבר מורכבים, בעל ואשתו, הורה וילד אח ואחות שנטשו זה את זה מסיבות שונות ומשונות. קשרים אישיים-משפחתיים מעצימים דרמות, קונפליקט פנימי, חזק מקונפליקט חיצוני. בסרט ההוליוודי המצויר והאהוב 'נסיך מצרים', השכילו היוצרים לעשות שימוש מושכל בעובדה זו, והפכו את משה ללוחם חופש הנאבק – לא רק בשליט עריץ ורשע אלא באחיו החורג, שגדל עמו באותו בית ממש.

סדרת הפעולה הדרמטית החדשה – "הרשימה השחורה", משתמשת באותו גימיק.

עולם חלופי, אדם חלופי

השבוע צפיתי בפרק הראשון של סדרת טלוויזיה אמריקאית ושמה suits ("חליפות"). הסדרה מספרת על בחור גאון, בעל אינטליגנציה גבוהה וזיכרון צילומי נדיר, שנושר מהקולג', ומתפרנס מכתיבת בחינות עבור אחרים תמורת תשלום וממכירת סמים. עו"ד מבריק שנתקל בכישוריו במקרה, שוכר אותו כעוזרו למרות שאין לו תואר אקדמי ותעודת עו"ד, ומסכן בכך את משרתו ועתידו שלו עצמו. הצפייה בפרק הפיילוט הארוך של הסדרה גרמה לי להרהר עד כמה השילוב הזה מקסים אותנו. אנחנו אוהבים כל כך אנשים שמנצחים את השיטה, כאלה שזכו בגן נוסף, כישרון או תכונה ייחודית, שמאפשרים להם להיות טובים ומבריקים ועשויים לבלי חת ובכך הם פורצים את מגבלות המציאות. מה הסיבה להיקסמות, שאלתי את עצמי. האם ההתרפקות על גיבורי על אינה אלא אסקפיזם?

למונח "אסקפיזם" יש דימוי שלילי מובן, אך לא מוצדק. מקור המילה הוא במילה הלועזית "escape", שמשמעה "בריחה". אסקפיזם – בורחנות, בעברית – היא הסחת דעת נפשית, באמצעות בידור או בילוי כלשהו, במטרה "לברוח" ממצבים שליליים במציאות במקום להתמודד איתה. יתמה התמֵה – והלא מבין שלל מטרותיה של הספרות ואולי האמנות בכלל, בולטת אופציית הבריחה – יצירת בועה שבה יכול אדם עייף מתלאות העולם לנוח קצת, לאוורר מוחו ונשמתו. ומה פסול יש בכך? יש להבחין, אומר לי ידידי הסוציולוג ג', בין בריחה שהיא רגעית, לצורך מנוחה, לבין אקספיזם שענינו הימנעות מנקיטת עמדה מוסרית ופוליטית אל מול החיים ותביעותיהם. צודק. אבל למעשה, טענתי חתרנית יותר. אני רוצה לטעון כי אסקפיזם אינו רק מחוז מילוט אלא מכיל בתוכו תפילה לתיקון, כביכול רומז הסופר לריבונו של עולם, כוודי אלן בשעתו- צא וראה כמה מתוקן יכול להיות היה עולמך לו היינו יכולים לאוורר מעט את כבליו ואת חוקיו הנוקשים.

באופן בסיסי, ההיחלצות מכבלי יחסיהם הלא מושלמים של עולם-אדם נעשית בספרות ובקולנוע בשתי דרכים: נשנה את היקום, ניצור אחד מקביל, טוב יותר או שנשנה את האדם, נשתיל בו כוחות חזקים ומשופרים. סדרת טלויזיה מצוינת שהסתיימה לאחרונה, וספר ידוע הדגימו לי את הדרך הראשונה. כל סדרות הסופרמן למיניהם, הכתובות המצוירות והמצולמות, ותולדותיהן המתוחכמות יותר בנוסח suits הסדרה שהזכרתי – מדגימות היטב את הדרך השנייה.

כתר משלה

צוללת סינית שוקעת ליד חופי ארצות הברית. בעוד שעות אחדות יאזל החמצן ויאבדו כמאה אנשי צוותה. הסינים מתכחשים לאירוע הפוליטי המביך ומפנים עורף לחייליהם הגוססים הם לא מוכנים לשלם את המחיר הפוליטי של ההודאה בכישלון ובחשיפה, מצדם – שימותו. מה יעשה הבית הלבן? בפרק מסדרת 'חיות פוליטיות' מתווכחת הגיבורה, שרת החוץ, עם הנשיא: הוא לא מתכוון לנקוף אצבע, היא חושבת שצריך להיחלץ להצלת מאה אנשים גם אם הם סינים. האירוע מחדד את פערי התפיסות בין השניים, ומקרב את קץ שיתוף הפעולה. בקרוב תכריז שרת החוץ, איילין בריש, על ריצתה לנשיאות, נגד הנשיא המכהן, בן מפלגתה.

בסוף העונה השביעית של 'הבית הלבן' מושבע לנשיא חבר קונגרס ממוצא היספני, כהה עור. יש אומרים שהסדרה הכינה את התודעה לבחירתו של אובמה. 'חיות פוליטיות' מתחילה במקום שבו עצרה הסדרה ההיא: היא מספרת סיפור על בית לבן שבו עומדת לכהן אישה. שאלת עצמאותה של המועמדת, היא שאלה מרכזית. איילין בריש שרת החוץ היא אשתו לשעבר של הנשיא לשעבר, שקדם לנוכחי. רודף שמלות ואהוד מאד על הציבור. אם הסיפור מזכיר אירועים אמיתיים, אל דאגה, יוצריו בהחלט התכוונו לכך. שתי שאלות שואלת הסדרה: האחת – האם הציבור יסכים לקבל אישה בתפקיד החזק ביותר בעולם היום? והשנייה, המסקרנת יותר – האם אישה נשיאה תהיה שונה מגבר נשיא, ובמה?

שובה לב

מבט חטוף בטלוויזיה הישראלית של השבועות האחרונים, יזהה רצף של סדרות ואירועים העוסקים בנושא השבי והחזרה ממנו: תחילת העונה השנייה של הסדרה הישראלית חטופים, תחילת העונה השנייה של הסדרה האמריקאית שנכתבה בהשראתה – הומלנד, וסרט תיעודי ובו ראיון ארוך, ראשון, עם גלעד שליט.

מה פשר העיסוק האינטנסיבי בשאלת השבים מן השבי? מה יש בשובו של שבוי, ששובה כל כך את הלב? עוד רגע אנסה להשיב על שאלה זו, ובינתיים, אתרכז בשתי הסדרות ובהשוואה ביניהן. שהרי זו סיטואציה שחוקר ספרות ותרבות יכול רק לחלום עליה: איך מספרים אותו הסיפור בשתי תרבויות שלמרות הדמיון ביניהן – שונות. מה מדגישים בכל תרבות? מה טיבן של הדמויות? מה הם המסרים הגלויים והסמויים החבויים בכל אחת מהן?

שיבה מאוחרת

הסיפור הבסיסי: חוזר השבוי הביתה, השיבה קשה לו וקשה למשפחתו. אפשר להוציא את השבוי מהשבי אבל קשה להוציא את השבי מהשבוי. בלילה הוא רגיל לישון על הרצפה, לחלום סיוטים, להתעורר, להיאבק. צריך לבנות מחדש את הקשר הגופני והנפשי עם אשתו, עם הילדים. בספרות קוראים לזה שיבה מאוחרת. אתה חולם על חזרה לאותו מקום, אבל המקום זז, השתנה. גיבוריו המשיכו ללכת ולהתקדם, החולם עצר. הוא עדיין לא היה בחו"ל, וחולם על הטיול שתכנן עם ארוסתו בבירות אירופה, היא כבר ממשה את החלום בחברתו של אחר. שמונה שנים נעדר ניקולס ברודי, גיבור הומלנד האמריקאית. שבע עשרה שנה נעדרו אורי זך ונמרוד קליין גיבורי הסדרה הישראלית. יותר מכפליים. לתסריטאים הישראלים של חטופים זורם בוורידים רון ארד, זיכרונם של האמריקאים מגיע עד גלעד שליט. את שחרורו של ניקולס אפשר מבצע מוצלח של הצבא האמריקאי בשטח האויב. את שחרורם של אורי ונמרוד אפשרה עסקה שנויה במחלוקת של חילופי שבויים. הפרהסיה הישראלית מיוסרת ודומעת, מלאה בשלטי 'החזירו את החטופים הביתה' כמו גם בשלטי מפגינים נגד מחירה הכבד של עסקת השחרור. הפרהסיה האמריקאית צוהלת ומאושרת: גיבור זוהה, כוכב נולד. השירות החשאי בשני המקומות חושד, מזהה חריקות, וחידה: מי לא חזר מהשבי, ולמה. מה מסתירים השבויים שחזרו. מה מסתירים הסוכנים.

סירה וסערה

פנים וחוץ

אדם רוצה לחזור הביתה. בינו לבין ביתו מונח אוקיינוס זועף. האם תצליח ספינתו הרעועה להגיע לחוף המבטחים?

הסצנה הזו ממחישה באופן בסיסי מהו קונפליקט דרמטי: יש גיבור. יש לו מטרה, ובינו לבין המטרה שלו עומד מכשול. מעתה יתבסס הסיפור, או הסרט, על היכולת שלו לגבור על המכשול ולהגיע ליעדו.

אבל לסיפור עשויה להיות קומה נוספת: לא זעף האוקיינוס לבדו עומד בין גיבורנו לבין יעדו, אלא כוח חזק יותר: הוא עצמו, לבו החצוי. האומנם הוא חפץ לחזור? עוצמת הסערה היא כאין וכאפס אל מול הסערה שבליבו של הנוסע הדמיוני שלנו, המאבק המתחולל בנפשו, שהרעמים והברקים בחוץ הם רק השיקוף שלו.

ימי אלול שבהם נכתב הטור הזה הם ימי תשובה ותיקון. עולם הקולנוע והטלוויזיה, בניגוד לדימוי האופייני, הוא עולם שעוסק בתשובה כל ימיו, והמתח בין קלקול לתיקון הוא קומת היסוד שלו. המתח הזה פנים רבות לו. הוא יכול להתקיים בנפשו של הגיבור או מחוצה לה. כשמציקים לר' מאיר שכניו הרעים והוא מתפלל למותם ("יתמו חטאים מן הארץ") מפנה ברוריה אשתו בעדינות את המבט מבחוץ – פנימה: לא החוטאים, החטאים. לא המעשה אלא המנוע הפנימי המחולל אותו. זה לא הוא, אמרה מישהי לשוטר שביקש לאסור את החשוד המסוכן שהובא לחדר המיון. זה השדים הפנימיים שלו, שהשתלטו עליו.