פנתה אלי עיתונאית בהארץ, תמר רותם, ורצתה לראיין אותי על חוויית הקריאה שלי את דבורה עומר.
אפשר בכתב? שאלתי. שלחי לי מייל.
חיותה שלום
אני כותבת על ספריה של דבורה עומר והאופן שבו עיצבה את הילדות והזהות של ילדים בישראל. אודה לך אם תכתבי לי בהרחבה על חווית הקריאה שלך של הספרים הללו, עם ציון ספרים ספציפים. כמו כן התייחסי נא גם לזהות המגדרית, כפי שסיפרת לי בטלפון בשיחתנו הקודמת, למשל בהקשר לדפי תמר. מה היה בה בילדה הקיבוצניקית שדיבר אל ילדה דתית.
אפשר עד מחר בצהרים. אבל אם תוכלי לעשות זאת עוד היום, אודה לך מאד
תודה,
תמר
שלום תמר, עניתי לה (או לתמר אחרת?) ותודה על האפשרות, התיישבתי לכתוב וגיליתי שיש פה יותר ממה שחשבתי.
החוויה המרכזית שלי בקריאת הספרים של דבורה עומר היא התחושה שאני 'מוכלת', שיש פה אדם, סופרת, שמבינה מה עובר עלי כילדה, כמתבגרת, כנערה. והיא עושה זאת בדבר הכי קרוב שהיה אפשר אז, לשפתי שלי. ספרים כמו אני אתגבר ודפי תמר ליוו אותי בכל ילדותי, כפשוטו, והיו עוגן בריחה וגם עוגן-חיזוק. קראתי אותם שוב ושוב, היו חלקים שלמים מהם שידעתי בעל פה.
ספרות-נערות שקראתי במקביל , היתה ספרות מתורגמת שיובאה לכאן מתרבויות אחרות. האסופית ואן שרלי, נשים קטנות, קיטי, הרוזנת דה סגיר. בכל הספרים האלה, שכמו רוב בנות הדור שלי, אהבתי מאד, ישנו כמובן הרובד האוניברסלי, הם מדברים אל ועל נערות בכל גיל ובכל תרבות, כמעט. אבל אצל דבורה עומר כל העסק דיבר בעברית – הרקע, העולם, התרבות..הכרתי את הקיבוץ של דפי תמר יותר מאשר את העיירות הקטנות באמריקה או בצרפת שבהן התרחשו חייהן של הגיבורות האהובות והמתורגמות שלי. את תל אביב של גילה מ'אני אתגבר' הכרתי היטב, כתל אביבית (זו היתה תל אביב, נכון?).
מטרוניתה 