הרעיון שיש לאן לברוח גם אם עשית טעות נוראה, הוא רעיון מדהים. אדם שהרג אדם אחר בשגגה, גולה לאחת מערי הלווים. זו משמשת לו 'עיר מקלט' שם שהפך למושג. "לפני שהטפטוף יהפך למבול", שר אהוד בנאי, "אני חייב למצוא שער לא נעול." כמה פעמים בחיינו אנחנו מבקשים לברוח, ומתחננים שלא ינעלו בפנינו השערים. עיר מקלט פותחת את שעריה בפני הנמלטים מנקמת גואלי הדם, אבל נסגרת עליהם ונועלת אותם בתוכה – עד מות הכהן הגדול.
מה קורה בעיר מקלט כזו? איך מרגישים הנמלטים שמצאו מקלט, האם הם מתגעגעים לחייהם הקודמים? הם מרגישים אשמים ורדופים? הם כועסים? הם סולחים לעצמם? רומן שקראתי לאחרונה, שכתבה דבורה לב הרמתי, שואל את השאלות האלה ממש, ומספר סיפור דמיוני על חיים בעיר מקלט קדומה כזו, כזו, על תושבים שמתחלקים לקבוצות שונות – ולאזורי מגורים – לפי עמדתם הנפשית כלפי האסון שחרץ את גורלם. שני הגיבורים העיקריים בספר הם ארדון, איש צעיר והגון שהרג בשגגה את חברו הטוב, ולָהָד – נערה פרועה, צעירה וסוערת, בת לאם לא מתפקדת שחיה בשכונת פשע של העיר. להד וחבריה סוחרים בעשבים משני תודעה, "עשבי חלומות". לא מפליא שישנם שם צרכנים לעשבים כאלה, אנשים שמבקשים לברוח מהעצבות ומהדיכאון. יש גם "סגפנים", שמייסרים את עצמם באופן קיצוני, יש "מתקנים". דרכים שונות להתמודד עם אשמה וטראומה. כמובן שיש בעיר גם מאבקי כוח בין הקבוצות, יש כאלה שינצלו כל סיטואציה לתועלת עצמם, ויש שפשוט אינם יכולים להניח לחבריהם לחיות בשלווה לפי דרכם ובחירתם, ועליהם לכפות בדרכים מניפולטיביות שונות את עמדתם שלהם.
להמשיך לקרוא
מטרוניתה 