כלואים במצודה עתיקה

בלש אמיתי

 

"הוא תמיד כועס על השמים", מתאר מרטין השוטר את שותפו ראסט. השניים הם גיבורי סדרה חדשה, בלש אמיתי שמה אבל ברור מי משניהם עומד להיות הדמות המרכזית, המעניינת. ראסט קול, השתקן והמאופק חושב שהמין האנושי, התודעה האנושית הם טעות. ושהמעט והמכובד שבני האדם יכולים לעשות "כדי לעצור את הפארסה" הוא להתכחש לתכנות שלנו ולחדול להתרבות. "אז מה הטעם לקום מהמיטה כל בוקר?", שואל אותו שותפו. "אני אומר לעצמי שאני משמש כעד. התשובה האמתית היא שכך מן הסתם תוכנתתי".

הפגישה עם השניים נעשית בשני ערוצי זמן בפער של שבע עשרה שנה. ב95 הם חקרו בצוותא רצח נורא, ב2012 הם נחקרים, כל אחד לחוד, על הרצח ההוא. למה הם נחקרים? מה קרה אז? מה קורה היום? למה ראסט של ההווה נראה כמו שהוא נראה: מגודל שיער שותה לשוכרה ואבוד באופן כללי? לאף אחד אין מושג. זו אינה סדרה בלשית רגילה, וטוב שכך.

לדמות המואסת בחיים שורשים קולנועיים עמוקים. מישל, בגילומו של ז'אן פול בלמונדו מהסרט "עד כלות הנשימה" (1960) של גודאר, אחת היא, אם יחיה או ימות. הוא ובת זוגו פטרישה, חיים את הרגע מתוך ייאוש סמוי ופחד מסתמיות. "בין יגון לכלום אני בוחר ביגון" מצטטת פטרישה את פוקנר ומסגירה את מישל למשטרה, כדי שבסופו של דבר יברח, יירה וימות.

ג'וני מהסרט 'עירום' (1993) של הבמאי הבריטי מייק לי הוא טיפוס מר וסרקסטי, הנושא נאומים על אחרית העולם המתקרבת. הייאוש שבסרט הוא תוצר של נסיבות חברתיות וכלכליות, צעירים חסרי אופק באנגליה של תחילת שנות התשעים. כתגובה לעולם מנוכר, מגיב ג'וני באדישות ובסתמיות, מעמיד חומות בפני מי שמבקש להתקרב אליו. עוד בז'אנר הזה: קולונל קורץ ב'אפוקליפסה עכשיו', מלווין יודול ב'הכי טוב שיש' – גיבורים שונאי-אנושות הפוגעים בעצמם ובזולתם בדרכים שונות ומגוונות.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אדם ודוד, קין ואיוב

שבת בראשית מזכירה לי תמיד בדיחה של אבא שלי בענייני שידוכים. "מהבחורה הזו", אומר השדכן בבדיחה, "הייתי עושה שבעה שידוכים". פרשת בראשית היא בדיוק כמו הבחורה הנחשקת ההיא:  יפהפיה ועשירה ומרתקת ויש בה לספק דיונים לשבעה שבועות לפחות.

שני הרהורים מרכזיים עלו אצלנו השבת. ההרהור הראשון קשור באדם והשני בקין.

שבעים שנה

מי הגיד לך כי עירום אתה, שואל ה' את האדם. המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו, אכלת?

ואם, חשבתי תוך כדי קריאה. ואם האדם לא היה מתחמק ומאשים את האישה, אם היה עונה לו: כן, אכלתי. סליחה. או בלשונו של דוד – חטאתי לה'. איזה טוויסט נפלא לסיפור זה היה יכול להיות. ותוך כדי מחשבה חשבתי שתגובה כזו אינה אפשרית בשלב ההוא. מוקדם מדי. האדם, האנושות, היו צריכים להתבגר עוד. אלפי שנים יעברו עד שיוולד דוד המלך, ויעמוד מול נתן הנביא המאשים אותו, ויאמר בלי למצמץ: חטאתי.

בבית הרחבנו את הדרשה.

להמשיך לקרוא