צווחות בסוכה – הערות על אגדות רב קוליות

על הספר אגדתא – סיפורי הדרמה התלמודית, שמואל פאוסט, הוצאת דביר 2011

שאלה שאני מרבה לשאול את עצמי היא – מה היא ספרות טובה. מה עושה אותה לטובה. אחת התשובות הטובות לכך היא 'רב קוליות'. אמנם זהו מונח מחקרי מנופח מעט, אבל אפשר להמחישו בנקל אם חושבים על אולם קונצרטים גדול שבו חמישים נגני תזמורת משתמשים בחליל בלבד כדי לנגן את מוצרט. זוהי, אם תרצו, חד קוליות. תזמורת שלמה מתכנסת כדי לנגן צליל אחד, בכלי אחד. לא חבל? לא משעמם? ובכן, כן חבל וכן משעמם ומזכיר באופן כאוב סוג מסוים, שכיח מאד, של ספרות או של כתיבה עיתונאית: אמור לי איך קוראים לך, ואומר לך איזו דעה תתנגן מאליה.

היפוכו של דבר היא רב קוליות: תזמורת שבה כלים שונים וקולות רבים. מאמר משובח מצייר מציאות כך, רומן טוב הוא תזמורת כזו: דמויותיו שרות את חייהן בלי שחליל אחד, או אמת אחת, תשתלט על הסימפוניה כולה.

ספרו החדש של שמואל פאוסט מציג בפני הקורא סיפורים רבים, קצרים, מתוך סיפורי הדרמה התלמודית. הנושאים רבים מאד, המון דמויות, המון עלילות, לרובן פואנטה, לא תמיד מאד חינוכית. ואם יש משהו שהופך את הספר לרלוונטי – כלומר, חוץ מהדרך המחויכת-רצינית וקשובה שבה הוא מבאר את הסיפורים ומגיש אותם לבני דורנו – זוהי הרב קוליות שלהם הטמונה בשרשם, בתמציתם. כזהו, לדוגמה, סיפורה האקטואלי של הזקנה הצווחת שבאה לפני רב נחמן, ומאשימה אותו, שהוא ובני משפחתו, כולל החותן הנכבד, ראש הגולה, יושבים בסוכה גזולה.

זקנה אחת באה לפני רב נחמן

אמרה לו : ראש הגולה וכל החכמים .. בסוכה גזולה הם יושבים.

צווחה, ולא השגיח בה רב נחמן

אמרה לו: אישה שהיו לו לאביה שלש מאות ושמונה עשרה עבדים צווחת לפניכם ואין אתם משגיחים בה?

אמר להם רב נחמן: קולנית היא זו, ואין לה אלא דמי עצים בלבד.

איך לקרוא את הסיפור הזה? מה טיבה של הזקנה ה"צווחת", מה טיבו של החכם שלא מקשיב לקול זעקתה? מי צודק? מי טועה? האם ישנו עולם (ספרותי, אמיתי) שמסוגל להכיל את שני הקולות הסותרים הנרמזים כאן?

איה נוראותיו: היסטוריה אלטרנטיבית

קצין נאצי מגיע לביתו של רפתן בכפר קטן בצרפת. הימים ימי מלחמת העולם השניה. הקצין מחפש יהודים מסתתרים, כל יהודי הכפר נלקחו להשמדה, אבל משפחה אחת ברשימה, חסרה. למרות היתממותו, כביכול בא לבקש מידע, מתברר עד מהרה שבידיו מידע אמין שאותה משפחה מסתתרת עדיין בכפר. במהלך הדיאלוג מתברר כי מקום המסתור הוא ממש בבית זה, מתחת לחדר המגורים שבו הוא יושב, ושותה כוס חלב.

סצנת הפתיחה של ממזרים חסרי כבוד (באנגלית: Inglourious Basterds) היא סצנה ארוכה, מבריקה מותחת ומפחידה. דו קרב מוחות מתרחש בין בעל הבית לקצין הנאצי. גורלם של המסתתרים, העוצרים את נשימתם לבל יתגלו, נתון בכף המאזניים, הם אינם מבינים את השיחה המתנהלת באנגלית. האם ישמור האיש על הסוד ויסכן את חייו וחיי בנותיו? האם יבגוד במצפונו ובשכניו היהודים שהפקידו את גורלם בידיו?

הסצנה הפותחת הזו, היא סצנת שואה קלאסית. לצופה ברור שהוא צופה בסרט היסטורי המתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה, והוא ממתין לבאות בציפייה דרוכה, לא באופטימיות.

אבל עד מהרה מתבררת האמת. באחת הסצנות הבאות אנו פוגשים פלוגת של יהודים עם מפקדם האינדיאני (בראד פיט) המכונה אלדו אפאצ'י, האורבים לחיילים נאציים, הורגים אותם ומסירים את קרקפתם. מטרתם – להרוג כמה שיותר חיילים נאצים, ולהטיל אימה בצבאם. על כל איש, כך מתברר, מוטלת החובה לאסוף 100 קרקפות. בנוסף למנהגם זה – מנהג אחר בידם – להותיר תמיד ניצול אחד, מבין הנאצים, מפוחד עד אימה, על מנת שיחזור הביתה, ויספר את סיפורם. על מצחו של אותו ניצול מקעקעים הלוחמים היהודים צלב קרס. סיפוריהם של אותם ניצולים הופכים את הפלוגה למיתוס אימתני, שצמרת הצבא והשלטון הנאצי רועדים מפניו.