דלף טורד ביום סגריר

דֶּלֶף טוֹרֵד בְּיוֹם סַגְרִיר, וְאֵשֶׁת מדונים[מִדְיָנִים] נִשְׁתָּוָה" (משלי)

ריב בין בני זוג מכניס הביתה דלף וקור, פורץ את קירות הבית שאמור להיות מחסום ומגן מפני החוץ. הגמרא ביבמות מנסחת את זה חריף יותר: אשה רעה צרעת לבעלה, מה תקנתו? יגרשנה ויתרפא מצרעתו (יבמות סג, ב). נדבר ב'פמיניסטית' ונתרגם: אישה רעה = זוגיות רעה. תראו כמה מדויק הדימוי: בן זוג שאינו טוב לך הוא כספחת, כצרעת, מחלת עור קשה שאי אפשר להפטר ממנה, הצרעת שלך, על גופך, אבל לא שלך. היא מבחוץ, טורדת, צמודה עד כאב, מוקד קבוע לסבל נוראי.

עכשיו תחשבו חתונהמי.

 ארבעים ושניים יום עם אדם שלא בחרת. שלא מתאים לך. תחשבו, וישר תתחילו להתגרד.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏‏לשבת‏‏‏

אתנצל בקיצור: אני לא רואה ריאליטי, חושבת שזה פורמט מכוער וגלדיאטורי. ניסויים בבני אדם. ועדיין, מול חתונה ממבט ראשון נתקעתי בגלל הקורונה ונשארתי לצפות בה כל שבוע, בדעה צלולה ומבחירה חופשית, פשוט כי זה היה נורא מעניין.

להמשיך לקרוא

נפלאות הרשת

zoom

זה נשמע כל כך בנלי היום, להתפעל מנפלאות העולם המקוון, בימי קורונה אלה הרשת מצילה את נפשותינו ואת שפיותנו בכל כך הרבה מובנים, אבל לפני ארבע שנים בערך פנו אלי עורכי כתב העת דעות והזמינו אצלי מאמר בשבחה של הרשת. אני משערת שהרקע הוא העובדה שהשימוש ברשת מותקף גם על ידי העולם הדתי, וגם על ידי העולם הכללי המאשים את כולנו – הורים כילדים – בריבוי "זמן מסכים". אני הייתי זו שנחלצה להגן על הרשת הבזויה ממתקיפיה, ולכן כמובן שהסכמתי לבקשתם וכתבתי את המאמר המובא פה לפניכם.  המאמר פורסם וכמובן שנשתכח ממני לגמרי.

הבוקר פנתה אלי בפייסבוק סטודנטית שאיני מכירה ושאלה אותי בדחילו אם אוכל לשלוח לה את המאמר עבור עבודה סמנריונית שהיא עושה. בהתחלה לא היה לי מושג על מה היא מדברת, חיפשתי וחיטטתי קצת, ואז נזכרתי. אני מעלה אותו לכאן לרגל הימים האלה ומקדישה אותו באהבה לתוכנת ZOOM  וממציאיה החכמים, שראו את הנולד.

****

לפני ימים אחדים קיבלתי מייל מנכדי הבכור, בן השמונה וחצי [עדכון: היום הוא בן 11]. בבית הספר בשיעור מחשבים, למדו אותו ואת חבריו לפתוח לעצמם חשבון דואר אלקטרוני. איזה אושר, חשבתי. הנה נפתח לו עוד ערוץ של מפגש ביננו. נוכל לחבר סיפורים בהמשכים. נוכל לדבר, רק שנינו, על דברים שהוא לומד, יהיה כיף. לפייסבוק הצטרפתי זמן מה אחרי שהוא נולד. רוצה לראות תמונות? אמרו לי בתי וחתני, הכי טוב שתכנסי לפייסבוק. זה היה כמעט עשור אחרי שאני, שועלית רשת ותיקה יחסית, התבקשתי לכתוב פובליציסטיקה ולנהל פורום באתר שיש לו שם קצת מצחיק – YNET. האתר החדשותי החדש היה אז בהרצה. עדיין לא עלה לאוויר, וכדי לגלוש בו קיבלנו קוד מיוחד, מספר שיש להקליד בשורת הכתובת. עוד לא סיימתי, באותם ימים, להתרגל לרעיון הדואר האלקטרוני, ולהתפעל ממנו, והנה, חידוש נוסף: אפשרות להתכתב און-ליין, בזמן אמת עם שני חבריי החדשים, אסף מנהל הפורום למוזיקה הישראלית, ויובל, מנהל פורום החדשות של האתר. ההתוודעות, הצחוקים, המריבות האידאולוגיות, ההתכתבות בחרוזים – כל אלה הפכו חלק מסדר יומי החדש. התחלה של התמכרות, והתחלה של הבנה עמוקה – באשר לדרך הנפלאה שבה מצליחה רשת האינטרנט האלחוטית לגשר על פערים של מרחק, וגם של תרבות. להמשיך לקרוא

הרהורים בעקבות הג'וקר

1.

יש אנשים שמרגישים בעולם בבית. בשפת הזהויות האופנתית של היום יקראו להם 'פריווילגים', כינוי שיש בו משהו, אבל אין הוא ממצה את עומק התופעה כלל ועיקר. כשאומרים 'פריוולגים'  (כגון, זכר לבן)  מתכוונים לסיבות. מתכוונים לסוציולוגיה ולפוליטיקה, אני כרגע מניחה את הסיבות בצד ומבקשת להתרכז רגע בחוויתו של אדם שמרגיש בעולם כבן בית. בדרך כלל מדובר באדם שהיו לו זוג הורים מתפקדים, בריאים בנפשם. למען האמת – בעיקר אמא.  חווית ההרגשה בבית בעולם היא חוויה יפהפייה, מעוררת קנאה וראוי להעמיק בה. האם היא נדירה? האם היא רציפה (או יש בה תקופות)? השלכה טכנית שלה: הצלחה בחיים (-כסף, קריירה, משפחה, ניצול כישרונות ומימוש עצמי).

הג'וקר הוא הסיפור של האנשים שלא מרגישים בעולם בבית. כישלונותיהם (הפך הנ"ל) הם השלכה די ישירה של תחושת האי-ביתיות עם העולם. אני מוכשר, הם אומרים, אבל העולם אינו מכיר בי.  או לפחות לא נתן לי הזדמנות לבדוק את זה. אני עלוב, חיי עלובים, ולא בגלל משהו שאני עשיתי, אלא בגלל הנסיבות.

שלש תגובות שונות להרגשת ה'לא בבית':

א. לא לעשות כלום. לחיות את החיים בנאחס כללי.

ב. לעבוד. לדאוג לזה שהבית ירחיב את דלתותיו ויכניס עוד אנשים.

ג. לשרוף את הבתים (או הגופים) של מי שכן מרגיש בבית.

הג'וקר בחר בתגובה ג'.

הסרט – ויש שהאשימוהו באי מוסריות בגלל זה – רומז לכך שתגובה ג' עדיפה על תגובה א', או לפחות מצטלמת טוב ממנה, ומעניינת ממנה. לגבי תגובה ב' הוא לא מרחיב.

2.

הבחירה בדרך ההרסנית אינה המצאה של הג'וקר, כמובן. הג'וקר הוא שכלול והעמקה של ז'אנר קולנועי ותיק מאד, שנקרא 'סרטי גנגסטרים'. להמשיך לקרוא

מוכרחים להמשיך לטפס

('תודה ששיתפתם', סטיוארט בלומברג, ארה"ב 2013)

טובים השניים

עד יומו האחרון נדרש אדם להיאבק בחולשותיו ובחטאיו בלי שמישהו יבטיח לו תיקון גמור, ההבטחה היחידה שהחיים האלה מציעים היא התמודדות הגונה יחסית, ואפשרות בחירה. עם זאת, כשנכנסת התמכרות לתמונה, המאבק מפסיק להיות שקול ויצר הרע ה'רגיל' מקבל ממדים מפלצתיים. הסרט 'תודה ששיתפתם'  הוא סרט על מאבק בהתמכרויות. סרט שגיבוריו נאבקים לכבוש את יצרם שהפך כפייתי, ואלמלא סוגיית הצניעות, ואם אפשר להתעלם ממנה, הרי הוא סרט מומלץ לעשרת ימי תשובה, לבוא ממנו אל יום הכיפורים.

כל ההתמכרויות – לא משנה לְמה – דומות זו לזו ביכולת ההרסנית שלהם לקחת מאדם את מושכות חייו ולהפעיל עליו כוחות זרים המדרדרים אותו לתהום. לעשות תשובה ולתקן  התמכרות כזו היא עבודת חיים. מארק אדם ונייל הם שלשה משתתפים בקבוצת גמילה של שניים עשר הצעדים למכורים למין. מארק הוא מורה הדרך הוותיק, מבוגר מהשאר, סלע יצוק מצפן ומשענת. המנטור והמדריך של אדם ושל רבים אחרים. אדם הוא איש עסקים נאה, שמקדיש את חייו בקפדנות גדולה לגמילה שלו, הוא מקפיד לא להחזיק ברשותו מחשב נייד, בכל חדר במלון שבו הוא לן בנסיעות העסקים שלו הוא מבקש שיוציאו את הטלוויזיה, אורתודוכס – חרדי גמור. ההקפדה הזו עובדת, כי הסרט נפתח בהענקה חגיגית של מטבע המציינת חמש שנים נקיות מהתמכרות. חתיכת הישג. נייל הוא המצטרף החדש, רופא יהודי שמנמן וחסר ביטחון שהגיע לקבוצה מכוח צו בית משפט ולא מרצונו החופשי. בניגוד למארק ואדם שהפכו את הגמילה למאבק חייהם, נייל מזייף ומשקר, ממשיך לרסק את חייו שלב אחרי שלב, מטריד נשים במקום עבודתו, צופה כפייתי בפורנו, ועוד.

להמשיך לקרוא

הבית של סבתא – על הסדרה 'השנים' ועל בחירות (נכונות ושאינן)

השנים תמונה

לו זה היה תלוי בי, הייתה 'השנים' צפיית חובה עבור כל פוליטיקאי שמתמודד בבחירות מחרתיים. בעצם, גם עבור כל מי שאמור לשלשל מעטפה בקלפי.

בדרכה האיטית והמצמררת, מצביעה 'השנים' על ההתדרדרות הצפויה של האנושות, שאת ניצניה אפשר להרגיש כבר בתופעות בנות ימינו. היא עושה זאת דרך סיפור של משפחה אחת – סבתא וארבעת נכדיה הבוגרים, ילדיהם ובני זוגם. את ההתדרדרות האנושית המתוארת, ככל שהשנים חולפות להן, מאפשרים שלשה דברים: א. אמצעים טכנולוגיים מתקדמים, שהולכים ומשתלטים ומחליפים בני אדם. ב. עלייתו לשלטון של גורם רדיקלי שבתחילה נראה מגניב ואיפכא מסתברא לכל מה שבנאלי ושחוק, ואחר כך הופך למסוכן, בהעדר עכבות ג. השלמה שותקת של הציבור, כמנוסח היטב בנאום הסבתא בפרק השישי והאחרון של הסדרה.

מדהים ואף מרגש לראות את המהלך כולו – הסבתא הזו, שבפרקים הראשונים נראתה טרחנית להפליא, מיושנת וכמעט חסרת רלוונטיות, מתגלה כגורם הכי משמעותי בה. להמשיך לקרוא