שבר את הכללים, ונשבר בעצמו

הורדאף אחד לא מספר סיפורים כמו דניאל. כשדניאל מספר לילדיו סיפור לפני השינה, הוא מחקה את הדמויות: דובי, שפן או ברווז ומחייה אותן. הילדים מתגלגלים מצחוק, ומה הפלא? הוא מתפרנס מזה. למחייתו הוא מדובב סרטים מצויירים. לפחות עד אותו בוקר שבו התפטר במחאה על טקסט לא מוסרי – נדמה לי שהיתה זו תמיכה בעישון סגריות – והוא נותר ללא עבודה. קש ששבר סופית את גבה של אשתו.

את גב' דאוטפייר – סיפורו של גבר לא אחראי שהתחפש לאומנת כי לא יכול היה לוותר על ילדיו, ראיתי בהנאה עצומה עם ילדיי, שהיו קטנים מכדי להבינו עד תום. כבר אז, ימים של התוודעות אינטניסיבית לקולנוע וקסמיו, היתה לי תגובה מותנית קבועה – לזהות את הקונפליקט המרכזי בסרט, ולמצוא לו מקבילה 'אצלנו', ביהדות. הו, אמרתי לילדיי התמהים. הפעם זה ממש קל. האב השובב שכח איך להיות מבוגר אחראי ואת כל כובד המשימה הטיל על כתפיה של אשתו – סאלי פילד. היא, שאינה יכולה לשאת עוד את כובד המשא ובעיקר את הברייה הקפדנית והמשעממת שהפכה להיות בגללו, נפרדת מהאיש שאמנם הצחיק אותה עד דמעות, אבל לא הצליח לשמור על ילדיהם באופן אחראי. ראשו המופרע והיצירתי של האב מצא פיתרון הוא יענה למודעת הדרושים של רעייתו העסוקה, בעזרתו של אחיו מאפר הקולנוע הוא יתחפש לאישה מבוגרת, לחקות מבטא בריטי הוא הרי יודע מצויין, שהרי הוא עובד בחיקוי קולות, וכך ישהה עם ילדיו ככל שיחפוץ. באופן מפתיע, התחפושת המוצלחת משנה אותו גם מבפנים, מלמדת אותו דבר או שניים על אחריות, סדר ומשמעת. דברים שכה סלד מהם קודם, הלבוש החיצוני, לא משנה עד כמה רחוק הוא מאישיותך הפנימית, משפיע עליך בסופו של דבר. המסגרת יוצרת תוכן, הכלים משפיעים על התוך. והרי זה ספר החינוך מפורש: אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

ויליאמס אינו במאי או תסריטי אלא שחקן, ובכל זאת מבט מהיר על סרטיו הבולטים מלמד שלא מעט מהם עוסקים במתח בין מסגרת להעדרה. לתפקיד האיש האנושי, החם והמשעשע הוא החליק כמו כפפה

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

ג'ק, הזאב, ויערת הדבש

ג'ק באואר

הוא יפעל על פי האמת שלו בניגוד לחוק ולשרשרת הפיקוד, ובכך יסתכן בהעפה, בפיטורין, בכליאה, ומוות, ולעיתים במה שהוא חמור ממוות. על פי רוב הצדק עמו, ואלמלא היה פועל כפי שפועל, המצב היה גרוע עשרות מונים. אבל המחיר, המחיר האישי שהוא משלם כבד מנשוא ומחמיר מעונה לעונה. ג'ק באואר גיבורה המיתולוגי של סדרת המתח 24 שהפציע לאחרונה בעונה תשיעית, מעלה שוב, כדרכו, את סוגית הציות וגבולותיו. בגבולותיו המעורערים של החוק מונח הסיפור שלו: מחושיו החדים יקלטו תמיד את המקומות שבהן המערכת מפספסת, טועה.

יונתן

רק מלאנו פקודות, אמרו הנאצים אי אז. החוק הזה מטומטם, אומרים אנשים כל הזמן. תג מחיר וניאו-נאצים. פורעי חוק בעינינו, מגיני האומה בעיניהם. חוק המדינה, חוק מוסר, חוק דתי, פקודה שדגל שחור מתנוסס עליה. שאלת החוק וגבולותיו אינה שאלה חדשה, כמובן. מאז עברה חוה על החוק הראשון בעולם, נחקקו חוקים רבים, חלקם מוצדקים יותר וחלקם פחות. יונתן בן שאול, למשל, עבר על חוק שלא הכיר, ומשנודע לו הדבר, ערער על הלגיטימיות שלו, ונלחם על חפותו.

הימים ימי מלחמת שאול בפלישתים, שאול החרד לגורל המלחמה קבע שאסור לאכול ולשתות עד תום הקרב, והשביע על כך את העם. העם מצדו ירא את שאול ושמר על השבועה.

וְכָל-הָאָרֶץ, בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ, עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה. וַיָּבֹא הָעָם אֶל-הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ; וְאֵין-מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל-פִּיו, כִּי-יָרֵא הָעָם אֶת-הַשְּׁבֻעָה.

וְיוֹנָתָן לֹא-שָׁמַע, בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת-הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ; וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-פִּיו, וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו. וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר, הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת-הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם, הַיּוֹם; וַיָּעַף, הָעָם. וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן, עָכַר אָבִי אֶת-הָאָרֶץ: רְאוּ נָא, כִּי-אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה. אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם, מִשְּׁלַל אֹיְבָיו, אֲשֶׁר מָצָא: כִּי עַתָּה לֹא-רָבְתָה מַכָּה, בַּפְּלִשְׁתִּים.

העניינים מתחממים, שאול מבקש להעניש, אבל העם נלחם עבור יונתן:

"הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי עִם אֱ-לֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה – וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת-יוֹנָתָן, וְלֹא מֵת".(שמ"א י"ד).

בדומה ליונתן, מזהה ג'ק באואר את המקום שבו קם הגולם על יוצרו, והחוקים שנקבעו כדי להגן ולהועיל הופכים לנטל.

להמשיך לקרוא

"למה ניגרע"? – פסח שני של הלהט"בים

איך מעדכנים את המושג משפחה בעולם המודרני? זו השאלה ששאל כנס פסח שני הפעם. זו כבר שנתו השישית של האירוע החשוב הזה. במקורו נוצר על ידי נשות בת קול הלסביות הדתיות והן שדוחפות ומקיימות אותו מדי שנה. מטרתו – לעסוק ביחס בין קבוצות השוליים הדחויות והמיינסטרים הדתי. מדי שנה הם עוסקים בכך, כל פעם מזווית אחרת. אחרי ברכות ומושב הפתיחה התפצל הכנס לשני מושבים – אחד שעסק בבתי כנסת, והשני במוסדות חינוך והתאמתם למשפחות שבהרכבה הללו. אבל דומה שהמפגש הקשה, הטעון ואולי החשוב מכולם, הוא זה שמתקיים במושב הפתיחה.

מדי שנה, כבר שש שנים, מציג מושב הפתיחה דמויות מנהיגותיות – רבניות, חינוכיות או פוליטיות מתוך המיינסטרים הציוני דתי. בכל שנה ניכר הקושי על פניהם. הקושי לעמוד מול קהל שביום-יום לא ניצבים מולו. לא כך, לא בעוצמה הזו ובמסה הזו.

השנה היו אלה הרבנית אסתי רוזנברג, ראשת מדרשת מגדל עוז והרב אבי גיסר, רבו של היישוב עפרה ויושב ראש מועצת החינוך הממלכתי דתי במשרד החינוך. בשנים הקודמות היו שם רבנים ורבניות אחרים, ואף חבר כנסת מהבית היהודי. את המושב הנחתה ד"ר רונית עיר-שי, וברכה את המשתתפים מטעמו של המוסד המארח – מכון הרטמן.

להמשיך לקרוא

שידורי יום הזכרון כניחום אבלים

דיקשטיין 2

הרשימה הבאה מבוססת על דברים שכתבתי בפייסבוק שלי ביום הזכרון, היום.

מנסה לחפש תירוץ לעמדה הקבועה שלי – שאין לי כוח לכל העצב הזה. שאני מעדיפה לפגוש אותו במלואו רק כשאין ברירה. כשלא עלינו, הוא מתרחש בחיים.
אבל לשחזר, בכוח? לא יכולה.
לא באה לטקסים. לא אתיישב במתכוון מול הטלוויזיה. לעיתים רחוקות כופה את עצמי עד שאומרת הן. בכוח. בלית ברירה.
נניח, בסרט שראינו אתמול על משפחת דיקשטיין (יתומים, יס-דוקו). שהרי הכרנו אותם היטב, והיו שכנים והילדים למדו יחד, ואיך אפשר לא לצפות.
או בהאזנה למוזיקת יום זיכרון כשאני עושה דברים אחרים .
זה המקסימום שאני מסוגלת אליו.
לפעמים נשאבת בטעות לאיזו עדות ברדיו, או לחצי סרט תיעודי וכבר נשארת להאזין או לצפות, אבל לא מרצוני החופשי.
מנסה לחשוב אם יש הצדקה לעמדה שלי. מנסה לחזור למקורות לחפש שם – האם יש מצווה להקשיב לדברים עצובים? לעורר את הלב להרגיש ולחוות טראומות קשות של אובדן ולהתרסק מזה?
יש מצוות אבלות הכוללת הימנעות מדברים משמחים. לא להסתפר, לא ללכת לחתונות. לא לשמוע מוזיקה רועשת. פעילות שמתאימה לחורבנות של בית. בית אנושי, או בית מקדש. האם מישהו מכריח אותי לשמוע סיפורים? אגדות החורבן אינן חובה. הן המלצה. אפשר לעבור תשעה באב שלם בלעדיהן.
סליחה מכולם, והלוואי ולא נדע עוד צער. כפשוטו.

בין תיאוריה למעשה

כמובן שזה לא שאני באמת לא רואה. להמשיך לקרוא

מה הסיפור שלך? או איך להשתחרר ממצודה בעזרת סיפור

חיי פיי

"וראה בית אחד נמוך עומד בתוך הקרקע והחלונות למטה סמוכים ממש להארץ והגג נופל ונשבר. וראה ששם יושב אחד ומנגן על הכינור שצריך להקשיב מאוד כדי לשמוע את הקול והוא שמח מאוד וקדירה עם משקה עומדת לפניו והמשקה היה יין ומאכלים עומדים לפניו והוא שמח מאוד מלא שמחה בלא דאגה כלל" (ר' נחמן מברסלב, מעשה מבטחון).

חייה של שחרזדה ניצלו בזכות סיפורים שספרה למישהו אחר במשך אלף לילה ולילה. גם חייו של מרדכי נצלו בזכות התחלפות סיפורים ("סרבן השתחוויה"\"מציל חיים"). בסיפורו הנודע 'מעשה מביטחון' מספר ר' נחמן על מלך אחד ש"אמר בלבו מי ימצא שלא יהיו לו לדאוג יותר ממני, כי יש לי כל טוב ואני מלך ומושל, והלך לחקור אחר זה. והיה הולך בלילה והיה עומד אחורי הבתים להקשיב ולשמוע את דברי העולם. והיה שומע דאגות כל אחד, שזה אינו הולך לו כסדר בחנות, ואחר כך הלך לבית אחר, ושמע שיש לו דאגה שהוא צריך להמלכות, וכן שאר כל הדאגות של כל אחד ואחד"… עד שהלך וראה את האיש המתואר לעיל. לא הנסיבות הן הגורמות לשמחה או לאושר, הבין ר' נחמן, בעקבות שלמה המלך ("איזהו עשיר השמח בחלקו") אלא הסיפור שאתה מספר לעצמך עליהם. האם עשיר ומאושר אתה, או כעוס ודאוג.

הפסיכולוגיה המודרנית גלתה זה לא מכבר את כוחו של הסיפור שמספר אדם על חייו שלו, להצילם או לאבדם. פרופ' מרדכי רוטנברג פיתח שיטה ברוח זו. בערך באותו זמן, מעבר לאוקיינוס, הפכה אישה אמריקאית אחת, ביירון קייטי שמה, למורה רוחנית. משנתה מבוססת על הפרדה בין המציאות לבין סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו עליה, רובם מחשבות שווא מייסרות ומכאיבות. בספרה הידוע 'לאהוב את מה שיש' ובקטעי שיחה רבים מספור, המצויים לכל בערוץ יו טיוב, היא מלמדת כי שלווה ושמחה תמצאנה למי שישכיל לחקור את מחשבותיו, "להאיר עליהן בפנס", בלשונה, ולגלות שהסבל שנגרם לו בעטיין אינו מחויב המציאות. המחשבות על המציאות הן הסיפור שלנו. אם נהיה ענווים מספיק, אולי נזכה לספר אותו כסיפור של גאולה ותודה קיומית עמוקה.

איך אתה מעדיף את סיפור ההצלה שלך?

פיי, נער הודי, הצליח להפוך על פיו את הסיפור המכאיב שסיפרו עליו בבית הספר. חבריו ומוריו נהגו לגחך על שמו האמיתי 'פיסין' (באנגלית – משתין) אבל הוא, בתבונה ובכישרון השרדות מופלא, הפך את עצמו לגיבור של סיפור אחר לגמרי: 'פיי'– גאון שזוכר בעל פה את המספר המלא של הפיי המתמטי: מספר טהור המייצג את היחס הקבוע בין היקף המעגל לקוטרו.

ישנן יצירות הגורמות התעלות. התעלות דייקא, לא קתרזיס נוסח אריסטו. תחושה שאחרי הקריאה\צפייה\האזנה אתם מעט גבוהים יותר משהייתם קודם ובלבכם אותה תחושה מסעירה האומרת – היוצר נגע פה במשהו עמוק וחזק. "אישור מחודש" קוראים לזה בשפה מקצועית. אישור מחודש לחיים, לשמחה הבסיסית שבהיות כאן ועכשיו, בעולם הזה, למרות הכל, מלווה בתחושת הודיה עמוקה לבורא או כפי שהוא נקרא בתרבויות מסוימות – הטבע, היקום, המציאות.

יצירת המופת הקולנועית 'חיי פיי' היא אחת היצירות הללו להמשיך לקרוא

כלואים במצודה עתיקה

בלש אמיתי

 

"הוא תמיד כועס על השמים", מתאר מרטין השוטר את שותפו ראסט. השניים הם גיבורי סדרה חדשה, בלש אמיתי שמה אבל ברור מי משניהם עומד להיות הדמות המרכזית, המעניינת. ראסט קול, השתקן והמאופק חושב שהמין האנושי, התודעה האנושית הם טעות. ושהמעט והמכובד שבני האדם יכולים לעשות "כדי לעצור את הפארסה" הוא להתכחש לתכנות שלנו ולחדול להתרבות. "אז מה הטעם לקום מהמיטה כל בוקר?", שואל אותו שותפו. "אני אומר לעצמי שאני משמש כעד. התשובה האמתית היא שכך מן הסתם תוכנתתי".

הפגישה עם השניים נעשית בשני ערוצי זמן בפער של שבע עשרה שנה. ב95 הם חקרו בצוותא רצח נורא, ב2012 הם נחקרים, כל אחד לחוד, על הרצח ההוא. למה הם נחקרים? מה קרה אז? מה קורה היום? למה ראסט של ההווה נראה כמו שהוא נראה: מגודל שיער שותה לשוכרה ואבוד באופן כללי? לאף אחד אין מושג. זו אינה סדרה בלשית רגילה, וטוב שכך.

לדמות המואסת בחיים שורשים קולנועיים עמוקים. מישל, בגילומו של ז'אן פול בלמונדו מהסרט "עד כלות הנשימה" (1960) של גודאר, אחת היא, אם יחיה או ימות. הוא ובת זוגו פטרישה, חיים את הרגע מתוך ייאוש סמוי ופחד מסתמיות. "בין יגון לכלום אני בוחר ביגון" מצטטת פטרישה את פוקנר ומסגירה את מישל למשטרה, כדי שבסופו של דבר יברח, יירה וימות.

ג'וני מהסרט 'עירום' (1993) של הבמאי הבריטי מייק לי הוא טיפוס מר וסרקסטי, הנושא נאומים על אחרית העולם המתקרבת. הייאוש שבסרט הוא תוצר של נסיבות חברתיות וכלכליות, צעירים חסרי אופק באנגליה של תחילת שנות התשעים. כתגובה לעולם מנוכר, מגיב ג'וני באדישות ובסתמיות, מעמיד חומות בפני מי שמבקש להתקרב אליו. עוד בז'אנר הזה: קולונל קורץ ב'אפוקליפסה עכשיו', מלווין יודול ב'הכי טוב שיש' – גיבורים שונאי-אנושות הפוגעים בעצמם ובזולתם בדרכים שונות ומגוונות.

להמשיך לקרוא

נקודת מבט

הסרט בית לחםישנם סרטים וסדרות שלא אראה לעולם. הסיבה לכך אינה מינוני האלימות שבהם, או אי- צניעותם, אלא נקודת המבט שלהן.

אסביר.

מה דעלך סני, לחברך לא תעביד, אמר הלל. מה שעליך שנוא, לא תעשה לחברך, (שים עצמך במקומו, הכנס לנעליו, לתודעתו). הלל לא היה הראשון שניסח תביעה מוסרית הקשורה לשינוי נקודת המבט. קדמה לו תורת משה ב'ואהבת לרעך כמוך' וב"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". ואהבת את הגר, וזכרת כי גר היית. היכולת לראות את העולם מנקודת מבטו של הזולת היא מפתח לשינוי בהתנהגות.

נקודת מבט היא מרכיב בסיסי. נושא-מפתח גם בעולם הספרות והדרמה. מי מספר את הסיפור? איזו נקודת מבט מאמץ המספר, מה גבולות היכולת שלו ושל דמויותיו לשנות את נקודת המבט ולהרחיב אותה? עם איזו נקודת מבט מזדהים הקורא או הצופה? מבחינה זו, טמונה ביצירת הדרמה ובצפייה בה הזדמנות פז. היא יכולה להפוך לחדר-כושר מוסרי שבו מתאמנים עוד ועוד, מותחים את שרירי האמפתיה עובדים על הגמשת נקודת המבט. בה בעת היא יכולה להיות גם מקום שבו שוברים רגל, או מרסקים חוט שדרה.

נקודת המבט השבדית

שני סרטים שראינו השבוע מציעים פעילות שרירית אינטנסיבית מהסוג הזה. הראשון, למיטיבי לכת, הוא הסרט הישראלי 'בית לחם'. הסרט מעתיק את נקודת המבט הישראלית אל חצרו של האויב הפלשתיני ומציע הכרות מדוקדקת עם הפרטים שמרכיבים את המציאות שלו ועם הדרך שבה הוא רואה את העולם. אחד הרגעים המשעשעים בסרט הלא משעשע הזה הוא הרגע שבו אבו מוסא, שר ברשות הפלסטינית, מציג מקור מימון זמין, משבדיה, לפעילות בעיר. מטרת הכסף השבדי הוא "לדאוג למעמד האישה הפלסטינית". אני מעלה ארבעה מהאנשים שלך על משכורות, קורץ השר לאיש שיחו, מתנועת חללי אל אקצא. אז תדאגו לנשים הפלסטיניות, כן?

אין כמעט עמדה פוליטית בסרט הזה, כמעט ואין שיפוט, רק תיאור נוקב ומדויק של מציאות טרגית: נער מתבגר בבית לחם הפלסטינית, קרוע בין כוחות ורצונות, בין נאמנויות. להמשיך לקרוא