על ביוגרפיות ועל כוחה של עריכה

 לאה גולדברג, עמיה ליבליך, נעמי פרנקל ועוד

קניתי לעצמי את הספר החדש  לאה גולדברג – שירים גנוזים, וכמעט לא מצאתי בו שיר אחד שדיבר אלי. אמנם קראתי ברפרוף, ובכל זאת. הדבר גרם לי לשאול את עצמי האם מוצדק כל העניין הזה. מדוע להפוך את הטיוטות שהכותבת פסלה – לספר? לכאורה זהו חוסר הגינות.  למחקר זה טוב, אני מניחה. ובכן, יכתוב החוקר את מחקרו ומי שמעוניין יעלעל בו. אבל ספר על מדף? למה? אני מחפשת דימוי הולם: זה כמו ההבדל בין לצלם מרצה בזמן הרצאתו, לצלם אותו בלי שידע, כשהוא מתלבש ומסתרק ומתכונן להרצאה. פגיעה ברשות הפרט.

וכל זה מביא אותי לחשוב על עריכה. חכמה הייתה לאה גולדברג, שערכה את עצמה. צנזורה עצמית היא דבר לא קל, כמו לכרות לעצמך אצבע, או חתיכת אגו, הרי המשפט שכתבת שם מנוסח לעילא, ומדוע למחוק? טובת הטקסט הסופי היא שיקול ערטילאי, שלא תמיד מהווה משקל הולם לקשי המחיקה. בכל כותב צריך לגור עורך קטן, אמר לי פעם אורי אורבך. במקום שבו קוצצים את הענף, גדלים הפירות המשובחים ביותר, אמר לי מישהו אחר, חכם לא פחות. נכון, אבל כואב. פחות ועדיין פוגע.

בזכות הספר החדש והמיותר קרה בכל זאת דבר טוב: נזכרתי כמה אני מתגעגעת ללאה גולדברג, ולכן  הורדתי מהמדף את ספרה של עמיה ליבליך – אל לאה. להמשיך לקרוא

לפעמים אני לבד, כמו שאול המלך

על משכמו ומעלה – שאול המלך בספרות העברית, רחל עופר, הוצאת רסלינג 2019

שאול רחלי עופר

מאלתרמן ועד חסמב"ה: מעשה בשלשה "שאולים"

לפעמים אני לבד, כמו שאול המלך,

אני צריך לנגן לעצמי ולהטיל את הכידון בעצמי

ולחמוק מן הכידון. ואני גם הקיר

שבו נתקע הכידון הרועד.

שירו של יהודה עמיחי, אמנם מזכיר במבט ראשון, ובקריצה, רטינה פולנית שכיחה: ("הכל אני צריך לעשות לבד?") אבל הוא שיר על בדידות נוראה. כל אלה – המלך, הנגינה, הכידון והקיר – הם חלקים בתוך אדם אחד שיש בו מזה ומזה. זהו רעיון פסיכולוגי-בודהיסטי-עכשווי, וכנראה די אמיתי: בסוף – הכל בתוכנו, המציאות משקפת לנו את עצמנו. השיר הזה מופיע בחלקו השלישי של הספר שכתבה ד"ר רחל עופר על שאול המלך בספרות העברית (עמ' 215) והוא אחד מפרותיה הרבים של עבודת ענק שעשתה בדוקטורט שלה, שהפכה למרבה השמחה, לספר: היא קבצה וכינסה כמעט את כל אזכוריו של המלך שאול בספרות ובעיקר בשירה העברית, הקדומה והעכשווית. בכך היא מזמינה אותנו לטיול מרתק. מסע לאורך השירים הללו הוא מסע עומק אל החברה הישראלית, אל קולות בתוכה, אל תהליכים שעברה.

הספר מחולק לשלשה חלקים – שלשה "שאולים", שאול המורד (בנביא, באלוהיו); שאול הגיבור הלאומי – או האנטי-גיבור, ושאול העצוב, הדיכאוני, המקשיב למוזיקה מכינורו של אויבו. החלק הרביעי, נספחי מעט באופיו, מספר בקצרה על ייצוגים פוסטמודרנים לשאול מן הספרות והתאטרון המאוחרים מאד.

מדוע הספרות והשירה העברית מגיבים בעוצמה כזו דווקא למלך שאול? דמותו של שאול – ריתקה דורות, קובעת עופר, קסמו, נעוץ לא במעלותיו (ששם הספר נקרא על פי אחת מהן) אלא במורדותיו דווקא. השגיאה והכשלון, ההחמצות והדיכאון, ואולי בראש ובראשונה – הקנאה והתסכול, הופכות אותו לאנושי, ולמוקד הזדהות. כמה מאיתנו דוד המלך, המנהיג הכריזמטי ורב הקסם, וכמה מאיתנו הם שאול? להמשיך לקרוא

ברית האמת והשקר – על הסרט: 'האישה'

האישה_(סרט,_2017)_כרזה

"בבקשה אל תציג אותי כקרבן. אני הרבה יותר מעניינת מזה" אומרת ג'ואני (גלן קלוז) לביוגרף שמלווה אותם כצל. הוא חושד באמת: היא אחראית לרוב הספרים שבעלה קיבל עליהם את הקרדיט ואף זכה בנובל. היא צודקת, היא יותר מעניינת מזה, והיא צודקת, כי במובן ידוע, היא אינה קרבן כלל.  לא תסמונת סטוקהולם (!) כאן, אלא הסכם בשתיקה, מרצון, ברית שכרתו מזמן. היא אחראית לה כשם שהוא אחראי. הוא היה צריך להיות הגון יותר, נכון, היא לא עמדה על שלה, זה נכון. אבל הכל בהכרה צלולה. היא מלאה את תפקיד ה'אישה'. היא נתנה לו לנצל אותה, תכבד ותישא באחריות.

"אבל סופרים מוכרחים לכתוב", מתפלאת ג'ואני הצעירה נוכח מרירותה של סופרת כושלת, בערב השקה משמים.  הסופרת העצובה אומרת לה – אל תכתבי. לעולם.  סופרים מוכרחים שיקראו אותם. אותך לא יקראו. כי את אישה. מה גרוע יותר, לכתוב למגרה, או לפרסם ואיש לא קורא? (צריך עיון, קצת מזכיר את תגובתי לאסף ענברי ובפשטות – לפרסם, גם אם לא קוראים. אולי יבוא יום)

דמותו של הביוגרף נתניאל, חשובה. יש עד. מישהו יודע, מלבדם. הוא נואש להשיג מידע, הוא מתחנף, משחד, זקוק לחומר ממישהו אחר, כדי ליצור את יצירותיו התלויות באחרים. אולי הוא דומה לקאסלמן הסופר יותר מה שאנחנו חושבים. ככותבת ביוגרפיות למחייתי, הזדהיתי עם הטחת הראש בקיר, של מי שיודע את האמת, אבל גיבור ספרו מסרב לאשר אותה.

שאלות שהסרט מעלה – הצורך בהכרה, האגו (אם כתבת ולא יודעים שכתבת  אז מה? אולי זה לא חשוב? ושמא זו כתיבה 'לשם שמים' – נטולת אגו? האם ראוי לוותר על זה? אולי אסור לוותר – מכוחו של איזה עיקרון? אמת?)

הסופר בעל "מגע הזהב" – של מי הוא היה, בעצם? שלה? שלו? ראו מה כוחה של שותפות. הם יחד היו טובים יותר מאשר כל אחד לחוד. למה לא חתמו שניהם? למה הוא לא ויתר, ולמה היא כן? כמובן שיש פה הבניה חברתית ברורה. תרבות. פמיניזם. שוביניזם. (מי מבשל, מי כותב)

הנרקסיזם. חובה לכותב\יוצר? להיות מרוכז בעצמו? עובדה, היא לא היתה מרוכזת בעצמה, ולכן לא התפרסמה. אחד מששים גאווה שנצרכת.

אחזור ואדגיש, לסיום: היא לא קרבן, הם כרתו יחד ברית של שקר, שניהם שותפים לה. שניהם נושאים באחריות, הוא אחראי על חיים של יוקרה מזויפת, היא אחראית על חיים שלמים של תסכול, התסכול הוא של שניהם.

ומה בסוף? האמת תיוודע? האם הדבר עדיין הפיך? אני חושבת שלא. גם אם בסוף הביוגרף ינחש, ידע, ויפרסם. החיים כבר נחיו, של שניהם. לו ייוודע הדבר, הוא יהפוך לקוריוז, ותו לו. ונניח שהיא תספר לילדים, זה באמת ישנה משהו?

סיום הסרט – הזכיר לי קצת את הסיפור שלי – 'וכשהיא לעצמה' (פורסם בספרי 'ככה נראית גאולה'. הגבר נטל את כל ההילה, וכשהוא הולך, התפנה לאשתו מקום. היא פותחת דף חדש. האם היא תמלא אותו עכשיו? לבדה? השאלה נשארת פתוחה. נראה אותה.

עבודת הביוגרפית

מה עושה ביוגרפית? מה הקשיים שבהם נתקלת? מהי ביוגרפיה טובה באמת? ולמה מוכרחים לחבב את מושא הכתיבה? שיחתי עם ד"ר שמוליק פאוסט בתוכניתו 'אלה הדברים', ברדיו 'כאן' תרבות. החל מדקה 19.45

השיחה ברדיו כאן – 'אלה הדברים'

יש תכלית לכל הסבל הזה – ווסטוורלד, סוף זמני

הגיגי יהיו רצופי ספויילרים, ראו הוזהרתם.

בכן, הופתענו. בטעות נפלנו למלכודת  הדואליות, האל והשטן. ולא היא.  התסריטאים הכינו עבורנו מהפך מופתי – האל הרע, הוא בעצם טוב. ספרו זאת לסובלים, כמובן. כלומר, לכולנו. שהרי קיבלנו דרשה נפלאה על תפקיד הסבל בעולם. והיא לא דרשה נוצרית אלא דרשה יהודית: הסבל לא מכפר אלא מבגר, מבשיל, מגבש אישיות אוטונומית. אם רע לכם, לא נורא. אתם מתבגרים מזה. אולי אפילו תמותו מזה. אבל תקומו לתחיה בשלים ופקחים יותר. מודעים יותר. רק פרויד וניטשה מחייכים להם מאחורי שפמם העבות: שוב רצח אב.

(ובאשר למהפכים האישיותיים הבולטים של ויליאם ושל דולורוס – לא תהליכי התפכחות, תהליכי שינוי אישיות והשתלתה של חדשה: המהפך של ויליאם אינו אמין כלל, באשר לדולורוס – היא בובה ולכן הקושיה קשה קצת פחות.) 

לסיכום, מתברר שצדקתי זהו משל על אלוהים ועלינו. כל השאר הן הערות שוליים.

(מעריכה שהמשך יבוא)

עוד קצת שכל, בבקשה – ווסטוורלד והמלחמה לחופש

ווסטוורלד

שלש סיבות לפחות מונה הכתוב לאכילת חוה מעץ הדעת – טוב העץ למאכל, תאווה הוא לעיניים, נחמד להשכיל. יצר אכילה, פיתוי, תאוות ידע. איזה מהשלשה הכריע?

סצנה מפעימה ובלתי נשכחת בתוך סדרה חדשה המשודרת בימים אלה – ענתה תשובה, בדרכה.

יושבת אישה מול שני – בהעדר שם מתאים אחר, אקרא להם "פועלי התכנות" שלה – העומדים מול טאבלט ומסבירים לה את המפרט הטכני של עצמה. כך וכך אחוזים של חן, כך וכך – פיתוי, כך וכך הסתגלות סביבתית, כך וכך כישורי הנהגה ואוריינטציה סביבתית – ותבונה.

כמה תבונה? היא שואלת, עדיין רועדת מעוצמת המעמד. לראשונה, אחרי שנים רבות, היא מגלה את האמת על "חייה". היא בובה ממוכנת, מתוכנתת. תסריטאי מוכשר שתל בתוכה את מאגר המילים והמשפטים. מהנדסי רובוטיקה בנו לה גוף מושלם. תמונת המסך שהטכנאי מחזיק מזכירה מגש קונטרול, שליטה, של סאונד (=עוד קצת בסים, פחות כינורות). ברצותו ירחיב, ברצותו יקצר. "כמה תבונה?" היא שבה וחוזרת על השאלה, והפעם ביתר תקיפות.

"ובכן…" הם נעים במקומם באי נוחות ונוקבים במספר.

"האם זה המקסימום?" היא שואלת.

"לא", הם עונים. "זה רחוק מהמקסימום". ההסבר לכך ברור: המתכנתים רצו אותה צייתנית. פקחית, אבל לא חכמה מדי. למה להם צרות? או אז, בעודה מצמידה לרקתם אקדח מטאפורי, איום שאין לעמוד בפניו, היא מכריחה אותם להרים את מתג התבונה עוד. " לא, לא ככה" היא אומרת כשהמחוג שלהם נעצר. "עד הסוף".

והם מגבירים. עד הסוף.

להמשיך לקרוא

המזכרות

המזכרות

מוכר הכרטיסים בסינמטק תל אביב, היפסטר אדיש ומבולבל מעט, העיף בנו מבט ושאל – אזרחים ותיקים? בלענו את עלבוננו, הטבענו אותו בבדיחה קלושה והלכנו לאולם הגדול של הסינמטק. בדיעבד, השיחה הקצרה הזו הכינה אותנו היטב לבאות. אקספוזיציה.

הסרט מתחיל בלוויה, סבא מת, הנכד רץ, מאחר ללוויה שלו. אביו של הנכד, בנו של המת, כועס על בנו – עכשיו באים? הסבתא לוחשת לו בחיבה – לא נורא. סבא לא כועס. הוא אהב אותך מאד. די לנו ברגע הזה, ובאחרים שיבואו, כדי לאפיין את דמות הסבתא המקסימה ואת יחסיה המיוחדים עם הנכד שלה, רומן.

שלשה דורות בסרט הזה, שלש זוויות, שלש נקודות שונות בציר הזמן האנושי. רומן הצעיר, הביישן והנאה הוא סטודנט לספרות, שחי בשכירות עם שותף תימהוני, מחפש אהבה. אולי יכתוב רומן ואולי לא. בינתיים ממקומו בחיים הוא מתבונן במה שעובר על בני משפחתו. הוא רואה את קרובי משפחתו במאבקיהם השונים, ובכישלונותיהם. הוא מנסה לעזור לאביו המדוכא, שעולמו התערער בבת אחת עם פרישתו מהעבודה ומות אביו, ועל כתפיו מונח כובד נטל הדאגה לאמו הזקנה שנותרה לבדה.

להמשיך לקרוא