אושפיזות, הדור הבא

נורה אפרון

כבר כתבתי פעם על אושפיזות, אמרתי לחגית מאתר קולך. פנייתה אלי, להשתתף בפרויקט האושפיזות גרמה לי לפשפש בתיקיות הבוידעם של המחשב שלי ולשלוף את הרשימה דלהלן. היא נכתבה לפני למעלה מעשור ופורסמה במוסף 7 ימים בטור אישי, דו שבועי שהיה לי באותם ימים. היום רשימה זו גורמת לי מבוכה קלה, אבל כך כתבתי אז: להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

כמו תשובה, רק להפך

שובר שורות

"אתה שטן!" אומרת בחיוך גיסתו של וולטר לוולטר המציע לה חתיכת עוגה נוספת. "זה נורא משמין!" הסיטואציה פסטורלית: שתי אחיות ושני גיסים יושבים בחצר בית מטופח בפרברים ושותים קפה. המשפט התמים שהניח התסריטאי בפיה של הגיסה מכיל קומה נוספת, אירונית. וולטר הוא שטן, וברגעים אלה ממש, בעודם לוגמים מן הקפה, נכנס גיסו של וולטר לשירותים ומגלה שם את האמת. הגיס, האנק, הוא סוכן הסוכנות האמריקנית למלחמה בסמים. ברגע אחד, בשל עלעול מקרי בספר שהושאר בשירותים, הוא מבין ומפענח את זהות ברון הסמים הגדול והמסתורי שאחריו הוא רודף כבר שנים.

"שוב יום אחד לפני מיתתך", אומרת המשנה במסכת אבות. "שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן, וכל שכן! ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה" (שבת, קנא, א) זיכרון יום המוות הוא מוטיב כבד משקל בתרבות היהודית, ובחוויה האנושית בכללה. יש בו כדי להניע לפעולה, לעיתים פעולה דרמטית. כשאדם ניצב מול מותו הקרב, האפשרי, קורים לו דברים. כשוולט ווייט שומע מהרופא שלו על מחלת הסרטן הריאות שחלה בה, הבעיה העיקרית שמטרידה אותו היא הישרדותה הכלכלית של משפחתו אחרי מותו הצפוי. נואשוּת מצבו מובילה אותו להכרעות מפתיעות.

בימים אלה משודרים בארץ פרקיה האחרונים של העונה החמישית של סדרת הטלויזיה 'שובר שורות'. Breaking bad. (=מתדרדר). גיבור הסדרה, מר וולטר ווייט הוא מורה לכימיה בתיכון. בנו הבכור בן העשרה חולה בשיתוק ילדים ונעזר בקביים, אשתו בהריון והוא עצמו – סרטן התגלה בגופו. לא קל. כלומר, מילא שהחיים קשים, אבל מה ישאיר וויט למשפחתו המתרחבת אם כל כספו ילך על הטיפול הכימותרפי? וולט הוא תוצר של תרבות אמריקאית בשני מובנים חשובים, האחד – העדר ביטוח בריאות מספק והשני – הכסף ויכולת ההשתכרות כמדד לזהות גברית. חרדותיו וכישלונו כמפרנס מקרינים גם על חדר המיטות שלו. וויט הוא לוזר בעיני עצמו, שבגלל סיבות שאינן בשליטתו לא הפך להיות המדען המבריק שתכנן להיות אלא מורה המתייצב מדי יום בפני כיתת תיכוניסטים פרועים וחסרי רסן המזלזלים בו ובזים לו כמעט כמו שהוא בז לעצמו. יוצר הסדרה מכין את התשתית למהפך איטי אבל יסודי שעומד להתרחש בחייו ובאישיותו של המורה החנון לכימיה. המהפך האישיותי והמוסרי הזה הינו לב הסדרה. והמראה שהיא מניחה מול צופיה: האם גם אתם, הגונים וצדיקים בעיני עצמכם, כשתעמדו בפני הדילמה, תבחרו נכון?

להמשיך לקרוא

טקס קבלת התואר

דברים לכבוד טקס הענקת תואר הדוקטור, בשם מקבלי התואר.

חיותה טקסכבוד נשיא האוניברסיטה – פרופ' משה קוה, הרקטור – פרופ' חיים טייטלבאום, דיקן בית הספר ללימודים מתקדמים פרופ' גיל אפשטיין, דיקנים, חברי סגל, מנחים, בני משפחות וחברים, ואחרונים חביבים – עמיתי ועמיתותיי מקבלי התואר.

כשתינוק נמצא במעי אמו, אומרת הגמרא, נר דלוק לו על ראשו ומלמדין אותו כל התורה כולה, וכשמגיע זמנו לצאת משם, בא מלאך וסוטרו על פיו, ומשכיחו כל מה שלמד. במקרה שלי, לא רק המלאך לבדו למדני: בהיותי במעי אמי זכיתי לשמוע יחד איתה את ההרצאות ששמעה היא כאן, בימיה הראשונים של אוניברסיטה זו ממש. לא זו בלבד – מתברר שאין זו הפעם הראשונה שבה אני משתתפת בטקס חלוקת תארים בבר אילן בצד הזה של השולחן, הפעם הקודמת הייתה אז, בטקס הסיום של אמא ז"ל, תלמידת המחזור השני של האוניברסיטה. פעמים רבות הראו לי את התמונה של אמי ההרה, לבושה בבגדים המסורתיים של מקבלי התואר, עם הכובע הרחב השחור והגלימה, הצביעו על התמונה ואמרו – הנה, את היית כאן. להמשיך לקרוא

בניין שלם דורש שלום

כל המשפחות בכניסות השונות של הבניין חיות בצל איום החורבן. בכתיבה חושפת ומדויקת נוגע רומן חדש בשורשי התערערותו של התא המשפחתי הדתי-מודרני. להמשיך לקרוא

נמסיס

בואי, אומר הארי לביאטה, נעשה מה שהייתי עושה עם אלן, שותפתי הקודמת. נתבונן בזירת הרצח לא כדי לחפש בה תשובות לשאלות שלנו. אלא כדי לראות ולהקשיב למה שיש לה לספר לנו. להמשיך לקרוא

מצעד ל"ו הנבלים

הרעיון היה לא להסתבך מדי. מאה נבלים זה המון עבודה, גם חמישים זה לא מעט. את הפיתרון הגיש אורי הולצמן: ל"ו נבלים, כמו ל"ו צדיקים, רק להפך. (ההשראה למצעדים – של אבי סגל)

עקרונות: אני בוחרת רק נבל אחד מכל סרט או סדרה, לא ישראלי, לא מצויר.

ספויילרים: חשיפת הנבל היא לפעמים גילוי הפואנטה של הסרט.

וככה זה היה: שמתי נפשי בכפי כדי להיכנס לנבכי הרשע. נקלעתי פלונטר פילוסופי: מי הכי רשע? סוג הרישעות משתנים – הורס חיים, נוקם, אונס, רוצח. כל התשובות נכונות.

טריוויה: מינימלית, אני חלשה בזה. זה נהיה התפקיד של אבי סגל, האיש בעל אלף-המצעדים-השווים, שבהשראתו, וכו'.

הערה כללית על חוסר עקביות: הרשימה התגבשה, השתנתה וקיבלה צורה תוך כדי תנועה. אם מפריע לכם העדר האחידות – כגון, חלק מהמקומות הם בספרות, וחלק במילים, אני משתתפת בצערכם. שימו לב, במהלך הארגון והספירה החוזרת – הלך לי לאיבוד נבל מס' 24, היזהרו.

להמשיך לקרוא

הרהורים על פרידות–פרשת ויחי

שתי סצנות של פרידה מציעה לנו פרשת ויחי. יעקב העייף נפרד מבניו בטקסים מורכבים, ויוסף, שאחרי גלגוליו עקבנו במתח, מזקין לפתע ומצווה את אחיו: פקד יפקד אלוהים אתכם, והעליתם את עצמותי מזה.

הסצנות האלה, שבהן ראשי משפחה קשישים נפרדים מצאצאיהם וקרוביהם מזכירות לי כל מיני סאגות משפחתיות תלת-דוריות, כמו ההגדה לבית פורסייט או קדמת עדן, שהרביתי לקרוא כשהייתי נערה. בכל דרמה משפחתית כזו היו טמונים רגעי פרידה ומוות: מיטות ענק ואיש או אישה מקומטים בתוכן, עצומי עיניים, המון חשבונות עבר, נקמות וסליחות באוויר. ואני יראתי מהם.

אבל לא מהחשבונות והנקמות יראתי. מותה של אם המשפחה האהובה או השנואה (תמיד באיזו מיטת אפריון ענקית, המון ילדים מסביב למיטה ונכדים שובבים מתרוצצים מעברה השני של הדלת) טמן בתוכו גם את מותה הצפוי של הילדה המתוקה, הנכדה או הנינה, שהיום היא משחקת בחוץ בבובות, אבל חיש מהר, בעוד כך וכך עמודים, היא תהפוך לסבתא, תקשיש ותתקמט עד שתשכב על אותה מיטה ממש ותיפרד מנינתה שלה, שבבוא הזמן גם היא, וכו'. ידוע ידעתי – מותו של הקשיש במערכה הראשונה, מצעיד אותנו, הקוראים, בבטחה ובלי שום דרכי מילוט, אל מותו הנער יפה התואר במערכה השלישית. הסצנות האלה החביאו שיעור חיים אכזרי ונוקב, וכל שנה בפרשת ויחי אני נזכרת בו.

הבשורות הטובות הן, שהצער, משום מה, פוחת והולך. בגילי אני לא צריכה רומנים היסטוריים כדי לחוש את החד-פעמיות החולפת של החיים. את תקתוק השעון. הפרידות מחכות מעבר לפינה, כל הזמן, ובאופן מפתיע מפחידות קצת פחות. מתרגלים. וגם – סלחו לי על הקיטש – מבינים שהעובדה שהן שם, עושה את מה שכאן ועכשיו לקצת חשוב יותר.