עוד קצת שכל, בבקשה – ווסטוורלד והמלחמה לחופש

ווסטוורלד

שלש סיבות לפחות מונה הכתוב לאכילת חוה מעץ הדעת – טוב העץ למאכל, תאווה הוא לעיניים, נחמד להשכיל. יצר אכילה, פיתוי, תאוות ידע. איזה מהשלשה הכריע?

סצנה מפעימה ובלתי נשכחת בתוך סדרה חדשה המשודרת בימים אלה – ענתה תשובה, בדרכה.

יושבת אישה מול שני – בהעדר שם מתאים אחר, אקרא להם "פועלי התכנות" שלה – העומדים מול טאבלט ומסבירים לה את המפרט הטכני של עצמה. כך וכך אחוזים של חן, כך וכך – פיתוי, כך וכך הסתגלות סביבתית, כך וכך כישורי הנהגה ואוריינטציה סביבתית – ותבונה.

כמה תבונה? היא שואלת, עדיין רועדת מעוצמת המעמד. לראשונה, אחרי שנים רבות, היא מגלה את האמת על "חייה". היא בובה ממוכנת, מתוכנתת. תסריטאי מוכשר שתל בתוכה את מאגר המילים והמשפטים. מהנדסי רובוטיקה בנו לה גוף מושלם. תמונת המסך שהטכנאי מחזיק מזכירה מגש קונטרול, שליטה, של סאונד (=עוד קצת בסים, פחות כינורות). ברצותו ירחיב, ברצותו יקצר. "כמה תבונה?" היא שבה וחוזרת על השאלה, והפעם ביתר תקיפות.

"ובכן…" הם נעים במקומם באי נוחות ונוקבים במספר.

"האם זה המקסימום?" היא שואלת.

"לא", הם עונים. "זה רחוק מהמקסימום". ההסבר לכך ברור: המתכנתים רצו אותה צייתנית. פקחית, אבל לא חכמה מדי. למה להם צרות? או אז, בעודה מצמידה לרקתם אקדח מטאפורי, איום שאין לעמוד בפניו, היא מכריחה אותם להרים את מתג התבונה עוד. " לא, לא ככה" היא אומרת כשהמחוג שלהם נעצר. "עד הסוף".

והם מגבירים. עד הסוף.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת