עוד קצת שכל, בבקשה – ווסטוורלד והמלחמה לחופש

ווסטוורלד

שלש סיבות לפחות מונה הכתוב לאכילת חוה מעץ הדעת – טוב העץ למאכל, תאווה הוא לעיניים, נחמד להשכיל. יצר אכילה, פיתוי, תאוות ידע. איזה מהשלשה הכריע?

סצנה מפעימה ובלתי נשכחת בתוך סדרה חדשה המשודרת בימים אלה – ענתה תשובה, בדרכה.

יושבת אישה מול שני – בהעדר שם מתאים אחר, אקרא להם "פועלי התכנות" שלה – העומדים מול טאבלט ומסבירים לה את המפרט הטכני של עצמה. כך וכך אחוזים של חן, כך וכך – פיתוי, כך וכך הסתגלות סביבתית, כך וכך כישורי הנהגה ואוריינטציה סביבתית – ותבונה.

כמה תבונה? היא שואלת, עדיין רועדת מעוצמת המעמד. לראשונה, אחרי שנים רבות, היא מגלה את האמת על "חייה". היא בובה ממוכנת, מתוכנתת. תסריטאי מוכשר שתל בתוכה את מאגר המילים והמשפטים. מהנדסי רובוטיקה בנו לה גוף מושלם. תמונת המסך שהטכנאי מחזיק מזכירה מגש קונטרול, שליטה, של סאונד (=עוד קצת בסים, פחות כינורות). ברצותו ירחיב, ברצותו יקצר. "כמה תבונה?" היא שבה וחוזרת על השאלה, והפעם ביתר תקיפות.

"ובכן…" הם נעים במקומם באי נוחות ונוקבים במספר.

"האם זה המקסימום?" היא שואלת.

"לא", הם עונים. "זה רחוק מהמקסימום". ההסבר לכך ברור: המתכנתים רצו אותה צייתנית. פקחית, אבל לא חכמה מדי. למה להם צרות? או אז, בעודה מצמידה לרקתם אקדח מטאפורי, איום שאין לעמוד בפניו, היא מכריחה אותם להרים את מתג התבונה עוד. " לא, לא ככה" היא אומרת כשהמחוג שלהם נעצר. "עד הסוף".

והם מגבירים. עד הסוף.

להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

אנטומיה של חברות ומוות

חברתי הטובה יעל קופלד נפטרה בתחילת השבוע ממחלה קשה, ואחרי ייסורים שמולם עמדה בגבורה ובאומץ. המאמר הזה, שעיקרו הפרק הכפול העוסק בפרידה מד"ר שפרד המת, בסדרה האנטומיה של גריייעל ואני בתל השומר נכתב לפני כחודש, ופרסומו נדחה עד היום, במוסף השבת של מקור ראשון. הקדשתי אותו לזכרה של יעל האהובה והגיבורה.

בתמונה: שתינו לפני כשנה וקצת, בתל השומר, בזמן הטיפול הכימותרפי.

 

ד"ר ביילי ושפחתו של רבי

במשך שנה שלמה, לילה אחר לילה, מתווכחים ד"ר מירנדה ביילי ובעלה סם בחדר השינה שלהם, על שאלת הארכת החיים המלאכותית. "כשיגיע הרגע", מצווה מירנדה, "שלא תעיז לחבר אותי לכלום. תן לי למות". "ככה?" הוא עונה לה. "אז אני בדיוק להפך, חברי אותי לכל אמצעי מאריך-חיים אפשרי, מותק. השמים יחכו. אני מעדיף להיות פה כמה שיותר". הוויכוח הקודר-מצחיק הזה שלא מצליח להגיע לנקודת הכרעה הינו הדרך שלהם להתמודד עם מותו של חבר טוב. מי שלא זיהה עד כה, מדובר בסדרת המופת – האנטומיה של גריי. אחת מסדרות בית החולים המשובחות שנוצרו בעשורים האחרונים, אם לא הטובה שבהם. בחיוך ובדמע, אני צופה בוויכוח בין השניים. גם אני, כמותם, אבלה על מותו של ד"ר דרק שפרד. תומכת חד משמעית בעמדתו של סם, מכשירים, והרבה, אבל בעומק הלב מונח זיכרון האגדתא המופלאה על ייסוריו ומותו של רבי יהודה הנשיא, מסוף מסכת כתובות. התלמידים מסרבים להרפות ממכשירי הארכת החיים היעילים שהם מכירים – תפילותיהם להחלמתו של רבם ורק אמתו של רבי יודעת נפש אדוניה, וכשהיא עולה על הגג ומנפצת את כד החרס בקול רעש גדול, היא מנתקת אותו מהמכשירים ההם, והוא מחזיר נשמתו המיוסרת אל בוראה. לפעמים גם השפחה ומירנדה ביילי, צודקות.

להמשיך לקרוא

שבר את הכללים, ונשבר בעצמו

הורדאף אחד לא מספר סיפורים כמו דניאל. כשדניאל מספר לילדיו סיפור לפני השינה, הוא מחקה את הדמויות: דובי, שפן או ברווז ומחייה אותן. הילדים מתגלגלים מצחוק, ומה הפלא? הוא מתפרנס מזה. למחייתו הוא מדובב סרטים מצויירים. לפחות עד אותו בוקר שבו התפטר במחאה על טקסט לא מוסרי – נדמה לי שהיתה זו תמיכה בעישון סגריות – והוא נותר ללא עבודה. קש ששבר סופית את גבה של אשתו.

את גב' דאוטפייר – סיפורו של גבר לא אחראי שהתחפש לאומנת כי לא יכול היה לוותר על ילדיו, ראיתי בהנאה עצומה עם ילדיי, שהיו קטנים מכדי להבינו עד תום. כבר אז, ימים של התוודעות אינטניסיבית לקולנוע וקסמיו, היתה לי תגובה מותנית קבועה – לזהות את הקונפליקט המרכזי בסרט, ולמצוא לו מקבילה 'אצלנו', ביהדות. הו, אמרתי לילדיי התמהים. הפעם זה ממש קל. האב השובב שכח איך להיות מבוגר אחראי ואת כל כובד המשימה הטיל על כתפיה של אשתו – סאלי פילד. היא, שאינה יכולה לשאת עוד את כובד המשא ובעיקר את הברייה הקפדנית והמשעממת שהפכה להיות בגללו, נפרדת מהאיש שאמנם הצחיק אותה עד דמעות, אבל לא הצליח לשמור על ילדיהם באופן אחראי. ראשו המופרע והיצירתי של האב מצא פיתרון הוא יענה למודעת הדרושים של רעייתו העסוקה, בעזרתו של אחיו מאפר הקולנוע הוא יתחפש לאישה מבוגרת, לחקות מבטא בריטי הוא הרי יודע מצויין, שהרי הוא עובד בחיקוי קולות, וכך ישהה עם ילדיו ככל שיחפוץ. באופן מפתיע, התחפושת המוצלחת משנה אותו גם מבפנים, מלמדת אותו דבר או שניים על אחריות, סדר ומשמעת. דברים שכה סלד מהם קודם, הלבוש החיצוני, לא משנה עד כמה רחוק הוא מאישיותך הפנימית, משפיע עליך בסופו של דבר. המסגרת יוצרת תוכן, הכלים משפיעים על התוך. והרי זה ספר החינוך מפורש: אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

ויליאמס אינו במאי או תסריטי אלא שחקן, ובכל זאת מבט מהיר על סרטיו הבולטים מלמד שלא מעט מהם עוסקים במתח בין מסגרת להעדרה. לתפקיד האיש האנושי, החם והמשעשע הוא החליק כמו כפפה

להמשיך לקרוא

מה הסיפור שלך? או איך להשתחרר ממצודה בעזרת סיפור

חיי פיי

"וראה בית אחד נמוך עומד בתוך הקרקע והחלונות למטה סמוכים ממש להארץ והגג נופל ונשבר. וראה ששם יושב אחד ומנגן על הכינור שצריך להקשיב מאוד כדי לשמוע את הקול והוא שמח מאוד וקדירה עם משקה עומדת לפניו והמשקה היה יין ומאכלים עומדים לפניו והוא שמח מאוד מלא שמחה בלא דאגה כלל" (ר' נחמן מברסלב, מעשה מבטחון).

חייה של שחרזדה ניצלו בזכות סיפורים שספרה למישהו אחר במשך אלף לילה ולילה. גם חייו של מרדכי נצלו בזכות התחלפות סיפורים ("סרבן השתחוויה"\"מציל חיים"). בסיפורו הנודע 'מעשה מביטחון' מספר ר' נחמן על מלך אחד ש"אמר בלבו מי ימצא שלא יהיו לו לדאוג יותר ממני, כי יש לי כל טוב ואני מלך ומושל, והלך לחקור אחר זה. והיה הולך בלילה והיה עומד אחורי הבתים להקשיב ולשמוע את דברי העולם. והיה שומע דאגות כל אחד, שזה אינו הולך לו כסדר בחנות, ואחר כך הלך לבית אחר, ושמע שיש לו דאגה שהוא צריך להמלכות, וכן שאר כל הדאגות של כל אחד ואחד"… עד שהלך וראה את האיש המתואר לעיל. לא הנסיבות הן הגורמות לשמחה או לאושר, הבין ר' נחמן, בעקבות שלמה המלך ("איזהו עשיר השמח בחלקו") אלא הסיפור שאתה מספר לעצמך עליהם. האם עשיר ומאושר אתה, או כעוס ודאוג.

הפסיכולוגיה המודרנית גלתה זה לא מכבר את כוחו של הסיפור שמספר אדם על חייו שלו, להצילם או לאבדם. פרופ' מרדכי רוטנברג פיתח שיטה ברוח זו. בערך באותו זמן, מעבר לאוקיינוס, הפכה אישה אמריקאית אחת, ביירון קייטי שמה, למורה רוחנית. משנתה מבוססת על הפרדה בין המציאות לבין סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו עליה, רובם מחשבות שווא מייסרות ומכאיבות. בספרה הידוע 'לאהוב את מה שיש' ובקטעי שיחה רבים מספור, המצויים לכל בערוץ יו טיוב, היא מלמדת כי שלווה ושמחה תמצאנה למי שישכיל לחקור את מחשבותיו, "להאיר עליהן בפנס", בלשונה, ולגלות שהסבל שנגרם לו בעטיין אינו מחויב המציאות. המחשבות על המציאות הן הסיפור שלנו. אם נהיה ענווים מספיק, אולי נזכה לספר אותו כסיפור של גאולה ותודה קיומית עמוקה.

איך אתה מעדיף את סיפור ההצלה שלך?

פיי, נער הודי, הצליח להפוך על פיו את הסיפור המכאיב שסיפרו עליו בבית הספר. חבריו ומוריו נהגו לגחך על שמו האמיתי 'פיסין' (באנגלית – משתין) אבל הוא, בתבונה ובכישרון השרדות מופלא, הפך את עצמו לגיבור של סיפור אחר לגמרי: 'פיי'– גאון שזוכר בעל פה את המספר המלא של הפיי המתמטי: מספר טהור המייצג את היחס הקבוע בין היקף המעגל לקוטרו.

ישנן יצירות הגורמות התעלות. התעלות דייקא, לא קתרזיס נוסח אריסטו. תחושה שאחרי הקריאה\צפייה\האזנה אתם מעט גבוהים יותר משהייתם קודם ובלבכם אותה תחושה מסעירה האומרת – היוצר נגע פה במשהו עמוק וחזק. "אישור מחודש" קוראים לזה בשפה מקצועית. אישור מחודש לחיים, לשמחה הבסיסית שבהיות כאן ועכשיו, בעולם הזה, למרות הכל, מלווה בתחושת הודיה עמוקה לבורא או כפי שהוא נקרא בתרבויות מסוימות – הטבע, היקום, המציאות.

יצירת המופת הקולנועית 'חיי פיי' היא אחת היצירות הללו להמשיך לקרוא

כלואים במצודה עתיקה

בלש אמיתי

 

"הוא תמיד כועס על השמים", מתאר מרטין השוטר את שותפו ראסט. השניים הם גיבורי סדרה חדשה, בלש אמיתי שמה אבל ברור מי משניהם עומד להיות הדמות המרכזית, המעניינת. ראסט קול, השתקן והמאופק חושב שהמין האנושי, התודעה האנושית הם טעות. ושהמעט והמכובד שבני האדם יכולים לעשות "כדי לעצור את הפארסה" הוא להתכחש לתכנות שלנו ולחדול להתרבות. "אז מה הטעם לקום מהמיטה כל בוקר?", שואל אותו שותפו. "אני אומר לעצמי שאני משמש כעד. התשובה האמתית היא שכך מן הסתם תוכנתתי".

הפגישה עם השניים נעשית בשני ערוצי זמן בפער של שבע עשרה שנה. ב95 הם חקרו בצוותא רצח נורא, ב2012 הם נחקרים, כל אחד לחוד, על הרצח ההוא. למה הם נחקרים? מה קרה אז? מה קורה היום? למה ראסט של ההווה נראה כמו שהוא נראה: מגודל שיער שותה לשוכרה ואבוד באופן כללי? לאף אחד אין מושג. זו אינה סדרה בלשית רגילה, וטוב שכך.

לדמות המואסת בחיים שורשים קולנועיים עמוקים. מישל, בגילומו של ז'אן פול בלמונדו מהסרט "עד כלות הנשימה" (1960) של גודאר, אחת היא, אם יחיה או ימות. הוא ובת זוגו פטרישה, חיים את הרגע מתוך ייאוש סמוי ופחד מסתמיות. "בין יגון לכלום אני בוחר ביגון" מצטטת פטרישה את פוקנר ומסגירה את מישל למשטרה, כדי שבסופו של דבר יברח, יירה וימות.

ג'וני מהסרט 'עירום' (1993) של הבמאי הבריטי מייק לי הוא טיפוס מר וסרקסטי, הנושא נאומים על אחרית העולם המתקרבת. הייאוש שבסרט הוא תוצר של נסיבות חברתיות וכלכליות, צעירים חסרי אופק באנגליה של תחילת שנות התשעים. כתגובה לעולם מנוכר, מגיב ג'וני באדישות ובסתמיות, מעמיד חומות בפני מי שמבקש להתקרב אליו. עוד בז'אנר הזה: קולונל קורץ ב'אפוקליפסה עכשיו', מלווין יודול ב'הכי טוב שיש' – גיבורים שונאי-אנושות הפוגעים בעצמם ובזולתם בדרכים שונות ומגוונות.

להמשיך לקרוא

נקודת מבט

הסרט בית לחםישנם סרטים וסדרות שלא אראה לעולם. הסיבה לכך אינה מינוני האלימות שבהם, או אי- צניעותם, אלא נקודת המבט שלהן.

אסביר.

מה דעלך סני, לחברך לא תעביד, אמר הלל. מה שעליך שנוא, לא תעשה לחברך, (שים עצמך במקומו, הכנס לנעליו, לתודעתו). הלל לא היה הראשון שניסח תביעה מוסרית הקשורה לשינוי נקודת המבט. קדמה לו תורת משה ב'ואהבת לרעך כמוך' וב"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים". ואהבת את הגר, וזכרת כי גר היית. היכולת לראות את העולם מנקודת מבטו של הזולת היא מפתח לשינוי בהתנהגות.

נקודת מבט היא מרכיב בסיסי. נושא-מפתח גם בעולם הספרות והדרמה. מי מספר את הסיפור? איזו נקודת מבט מאמץ המספר, מה גבולות היכולת שלו ושל דמויותיו לשנות את נקודת המבט ולהרחיב אותה? עם איזו נקודת מבט מזדהים הקורא או הצופה? מבחינה זו, טמונה ביצירת הדרמה ובצפייה בה הזדמנות פז. היא יכולה להפוך לחדר-כושר מוסרי שבו מתאמנים עוד ועוד, מותחים את שרירי האמפתיה עובדים על הגמשת נקודת המבט. בה בעת היא יכולה להיות גם מקום שבו שוברים רגל, או מרסקים חוט שדרה.

נקודת המבט השבדית

שני סרטים שראינו השבוע מציעים פעילות שרירית אינטנסיבית מהסוג הזה. הראשון, למיטיבי לכת, הוא הסרט הישראלי 'בית לחם'. הסרט מעתיק את נקודת המבט הישראלית אל חצרו של האויב הפלשתיני ומציע הכרות מדוקדקת עם הפרטים שמרכיבים את המציאות שלו ועם הדרך שבה הוא רואה את העולם. אחד הרגעים המשעשעים בסרט הלא משעשע הזה הוא הרגע שבו אבו מוסא, שר ברשות הפלסטינית, מציג מקור מימון זמין, משבדיה, לפעילות בעיר. מטרת הכסף השבדי הוא "לדאוג למעמד האישה הפלסטינית". אני מעלה ארבעה מהאנשים שלך על משכורות, קורץ השר לאיש שיחו, מתנועת חללי אל אקצא. אז תדאגו לנשים הפלסטיניות, כן?

אין כמעט עמדה פוליטית בסרט הזה, כמעט ואין שיפוט, רק תיאור נוקב ומדויק של מציאות טרגית: נער מתבגר בבית לחם הפלסטינית, קרוע בין כוחות ורצונות, בין נאמנויות. להמשיך לקרוא

מכונות הזמן הפרטיות שלנו

פשע מן העבר

מדובר באישה באמצע שנות החמישים שלה, אם לא למעלה מזה. היא מלאת חשיבות עצמית, בעלת ניסיון בהתמודדות עם יריבים פוליטיים נחושים ועם מטיחי-ביקורת למיניהם. כשלמשרדה המפואר נכנסים בלש ובלשית היא מציגה חזות קשוחה, אבל אחרי שיחה קצרה שבה מחזירים אותה בני שיחה לאירועים עצובים בעברה, היא מאבדת לרגע את שיווי משקלה. לשניות אחדות היא חוזרת להיות הנערה הצעירה שהייתה פעם, זו שהחבר שלה, שעמו תכננה לברוח ולהתחתן בקנדה, נעלם ואיננו. לרגע קצר כך גם הם רואים אותה: בחורה צעירה פזורת שיער, היפית שעונדת זר פרחים, דומעת על אהובה שנעלם. רק אז היא חוזרת להיות הסנטורית שהיא. אשה מבוגרת ומרירה הרבה יותר. להמשיך לקרוא