לא תחמוד, לא תהיה סקאר

חוזרת כעת מצפייה מענגת מאד עם שניים מנכדיי (בנים, גילאי עשר וחצי ושבע) במלך האריות. את הנכדות בנותמלך האריות החדש החמש והשבע לא לקחתי, ובצדק. צריך עור עבה בשביל לחזות במותו של מופאסה ובשאר התקפותיהם של צבועים ורשעים. מאחורינו ישבה ילדה כבת חמש והתייפחה מרה. סליחה על המהותנות. ולסיכום – יופי של מוזיקה ונופים וסיפור. באמת.

אתמול כתב יובל ריבלין בערוץ הטלגרם שלנו ("תפנית בעלילה",) בפרפרזה על אמירתו של איזה פילוסוף יווני  (הרקלייטוס?) שאי אפשר לטבול באותו סרט פעמיים. זה נכון ביותר. ויפה כוחה של אמירה זו לכל טקסט, ספר סרט או סיפור. לא הרי לימוד פרשת\אגדת\… (מלאו את חסר) בגיל 18 ללימודה בגיל 50, וכו'. בעקבות 'טבילתי' הנוכחית בסרט הזה, שהתרחשה בפער של כשני עשורים מזו הקודמת, ימי הצעירות והתום, רציתי לכתוב סלוגן קצר בעמוד הפייסבוק שלי: מי שראה מלך האריות, לא יכול להיות איש רע באמת. ואז נזכרתי שאני כבר לא צעירה ותמימה, וויתרתי. אנשים רעים יש גם בקרב אלה שרואים סרטים נפלאים על מוסר ומנהיגות, ונגד רשע וצביעות. איזה לקח עצוב. אקונה מאטטה??

למעשה, יש לי הגיג רחב יותר, ההולך ונאפה לאיטו. הוא קשור בצורך הבסיסי של האנושות לספר לעצמה אגדות וסיפורים כדי לפרש לעצמה את העולם וכדי לקבוע בו נורמות:  להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מחשבות על סימבוליות

גרוסמןדבירמדרך הטבע, תמונת דביר שורק המוטל ללא רוח חיים בצד הדרך, מחבק את ספרו האחרון של דוד גרוסמן, הזמינה פרשנות סמלית אצל רובנו. שמחתי לקרוא הבוקר בטורו של עמית סגל ניסוח יפה ומדויק של הסמליות הזו: בן המתנחלים ארוך הפאות מחזיק ברגעיו האחרונים את ספרו של אחד הסופרים הישראלים .החשובים של זמננו, והרי גם שמו של הספר דורש התיחסות סמבולית – איתי החיים משחק הרבה. החיים והמשחק הדוקר-כואב שלהם. אלוהים שישמור. . מה נותר לנו אם לא להמשיך ולשחק בהם.,

כמובן, אם יותר לי להוסיף מינוח ספרותי מקצועי יותר,  זו אינה סמליות סתם, אלא מטונימיה. מטונימיה היא ייצוג, שהוא סמלי. סיטואציה אמיתית שהופכת לסמל, פרט המיצג את השלם. לא בכדי החזיק המנוח את ספרו של גרוסמן. הוא הלך לקנות אותו מתנה לרבו, משמע הוא הכירו, קרא אותו ושכמותו, וקריאה זו היא חלק מעולמו. בכך הוא כמובן שובר סטיגמות מסוימות שמוטבעות בו ובחבריו ודמותו הופכת באחת להיות שלמה ועגולה יותר. אמיתית יותר וקרובה למציאות.

כשביאליק מתאר את המתמיד יושב עם הגמרא שלו בבית המדרש האפלולי ואור מבחוץ מאיר אותם, וקורא-מזמין אותו לצאת, גם זו מטונימיה, כפי שניסח זאת מנחם פרי בזמנו. המתמיד באמת יושב שם. חדר בית המדרש באמת אפלולי וקירותיו ישָנים, והאור – הן אור השמש, והן האור הסימבולי של ההשכלה – באמת בוקע מבחוץ. מחוץ לכותלי בית המדרש הפיזיים וגם האידאים. זוהי סיטואציה אמיתית שהיא בה בעת, גם סימלית. הסמליות מתלבשת על המציאות ככפפה ליד, מעצימה אותה ומפרשת אותה. זה יופייה של מטונימיה. להמשיך לקרוא

אלאדין השלישי ונסיכתו הפמיניסטית

אלאדיןהיה רגע שיא אחד מזוקק בגרסה החדשה לאלאדין, שבו הונחו על השולחן בבת אחת נושא הסרט וליבו: ג'אפר תאב הכוח הצליח להניח ידו על מנורת הקסמים, והג'יני טוב הלב והמשעשע נאלץ לסור למשמעתו ולקיים את פקודתו, שהיא הפוכה לכל מה שהוא רוצה ומאמין בו. "לאאא!", רוצה לצעוק הצופה מכיסאו אל ויל סמית' התכלכל אשר במסך, "אל תעשה זאת!" בו ברגע הוא מבין מהי עבדות, ואיך זה כשאין לך חופש בחירה כלל. פתאום הוא מוצא את עצמו בשיעור פילוסופיה שנושאו חירות האדם, עם טוויסט מוסרי קטן: ג'פאר הנכנס לתוך המנורה (מה פתאום ספויילר? כולכם ראיתם את הגרסה המצויירת!) כתוצאה ממשאלתו שלו, מבטא באופן הכי דרמטי וציורי את היותו העבד האמיתי בסיפור – עבד תאוותיו שלו.

נחזור לחופש הבחירה כי הוא העיקר כאן, במשל שלמדתי מספר שערכתי בשנה האחרונה, מופיע חמור שלא יודע מה להחליט, שלא יכול להחליט. חמורו של בורידאן. החמור הזה שנולד אצל אריסטו עבר גלגולים שונים ובכולם הוא הופך למשל להעדר יכולת לבחור. ג'יני, באותו רגע שיא, הפך לחמור הזה, כלומר ליצור שאין לו שליטה על בחירותיו. כוחו של סרט: מידת הטרגיות שבדבר הייתה ללא נשוא.,

אלאדין, גם בלי להיות פילוסוף גדול, מבין את כל זה ואת משאלתו השלישית הוא מקדיש, כמובן, לג'יני שהוא מעניק לו את חירותו. השתלת נקודת המבט הפמיניסטית, אמרה רחלי בתי בצדק, והפיכת יסמין לגיבורה המרכזית, אינה זרה לסרט המקורי אלא המשך טבעי שלו. השתקת קולה של יסמין והגבלת חלומותיה דומה להפליא להשתקת רצונו החופשי וחלומותיו של העבד. יסמין שידיה כבולות אינה אלא ג'יני משודרג! שד בתוך בקבוק. להמשיך לקרוא

על ביוגרפיות ועל כוחה של עריכה

 לאה גולדברג, עמיה ליבליך, נעמי פרנקל ועוד

קניתי לעצמי את הספר החדש  לאה גולדברג – שירים גנוזים, וכמעט לא מצאתי בו שיר אחד שדיבר אלי. אמנם קראתי ברפרוף, ובכל זאת. הדבר גרם לי לשאול את עצמי האם מוצדק כל העניין הזה. מדוע להפוך את הטיוטות שהכותבת פסלה – לספר? לכאורה זהו חוסר הגינות.  למחקר זה טוב, אני מניחה. ובכן, יכתוב החוקר את מחקרו ומי שמעוניין יעלעל בו. אבל ספר על מדף? למה? אני מחפשת דימוי הולם: זה כמו ההבדל בין לצלם מרצה בזמן הרצאתו, לצלם אותו בלי שידע, כשהוא מתלבש ומסתרק ומתכונן להרצאה. פגיעה ברשות הפרט.

וכל זה מביא אותי לחשוב על עריכה. חכמה הייתה לאה גולדברג, שערכה את עצמה. צנזורה עצמית היא דבר לא קל, כמו לכרות לעצמך אצבע, או חתיכת אגו, הרי המשפט שכתבת שם מנוסח לעילא, ומדוע למחוק? טובת הטקסט הסופי היא שיקול ערטילאי, שלא תמיד מהווה משקל הולם לקשי המחיקה. בכל כותב צריך לגור עורך קטן, אמר לי פעם אורי אורבך. במקום שבו קוצצים את הענף, גדלים הפירות המשובחים ביותר, אמר לי מישהו אחר, חכם לא פחות. נכון, אבל כואב. פחות ועדיין פוגע.

בזכות הספר החדש והמיותר קרה בכל זאת דבר טוב: נזכרתי כמה אני מתגעגעת ללאה גולדברג, ולכן  הורדתי מהמדף את ספרה של עמיה ליבליך – אל לאה. להמשיך לקרוא

לפעמים אני לבד, כמו שאול המלך

על משכמו ומעלה – שאול המלך בספרות העברית, רחל עופר, הוצאת רסלינג 2019

שאול רחלי עופר

מאלתרמן ועד חסמב"ה: מעשה בשלשה "שאולים"

לפעמים אני לבד, כמו שאול המלך,

אני צריך לנגן לעצמי ולהטיל את הכידון בעצמי

ולחמוק מן הכידון. ואני גם הקיר

שבו נתקע הכידון הרועד.

שירו של יהודה עמיחי, אמנם מזכיר במבט ראשון, ובקריצה, רטינה פולנית שכיחה: ("הכל אני צריך לעשות לבד?") אבל הוא שיר על בדידות נוראה. כל אלה – המלך, הנגינה, הכידון והקיר – הם חלקים בתוך אדם אחד שיש בו מזה ומזה. זהו רעיון פסיכולוגי-בודהיסטי-עכשווי, וכנראה די אמיתי: בסוף – הכל בתוכנו, המציאות משקפת לנו את עצמנו. השיר הזה מופיע בחלקו השלישי של הספר שכתבה ד"ר רחל עופר על שאול המלך בספרות העברית (עמ' 215) והוא אחד מפרותיה הרבים של עבודת ענק שעשתה בדוקטורט שלה, שהפכה למרבה השמחה, לספר: היא קבצה וכינסה כמעט את כל אזכוריו של המלך שאול בספרות ובעיקר בשירה העברית, הקדומה והעכשווית. בכך היא מזמינה אותנו לטיול מרתק. מסע לאורך השירים הללו הוא מסע עומק אל החברה הישראלית, אל קולות בתוכה, אל תהליכים שעברה.

הספר מחולק לשלשה חלקים – שלשה "שאולים", שאול המורד (בנביא, באלוהיו); שאול הגיבור הלאומי – או האנטי-גיבור, ושאול העצוב, הדיכאוני, המקשיב למוזיקה מכינורו של אויבו. החלק הרביעי, נספחי מעט באופיו, מספר בקצרה על ייצוגים פוסטמודרנים לשאול מן הספרות והתאטרון המאוחרים מאד.

מדוע הספרות והשירה העברית מגיבים בעוצמה כזו דווקא למלך שאול? דמותו של שאול – ריתקה דורות, קובעת עופר, קסמו, נעוץ לא במעלותיו (ששם הספר נקרא על פי אחת מהן) אלא במורדותיו דווקא. השגיאה והכשלון, ההחמצות והדיכאון, ואולי בראש ובראשונה – הקנאה והתסכול, הופכות אותו לאנושי, ולמוקד הזדהות. כמה מאיתנו דוד המלך, המנהיג הכריזמטי ורב הקסם, וכמה מאיתנו הם שאול? להמשיך לקרוא

ברית האמת והשקר – על הסרט: 'האישה'

האישה_(סרט,_2017)_כרזה

"בבקשה אל תציג אותי כקרבן. אני הרבה יותר מעניינת מזה" אומרת ג'ואני (גלן קלוז) לביוגרף שמלווה אותם כצל. הוא חושד באמת: היא אחראית לרוב הספרים שבעלה קיבל עליהם את הקרדיט ואף זכה בנובל. היא צודקת, היא יותר מעניינת מזה, והיא צודקת, כי במובן ידוע, היא אינה קרבן כלל.  לא תסמונת סטוקהולם (!) כאן, אלא הסכם בשתיקה, מרצון, ברית שכרתו מזמן. היא אחראית לה כשם שהוא אחראי. הוא היה צריך להיות הגון יותר, נכון, היא לא עמדה על שלה, זה נכון. אבל הכל בהכרה צלולה. היא מלאה את תפקיד ה'אישה'. היא נתנה לו לנצל אותה, תכבד ותישא באחריות.

"אבל סופרים מוכרחים לכתוב", מתפלאת ג'ואני הצעירה נוכח מרירותה של סופרת כושלת, בערב השקה משמים.  הסופרת העצובה אומרת לה – אל תכתבי. לעולם.  סופרים מוכרחים שיקראו אותם. אותך לא יקראו. כי את אישה. מה גרוע יותר, לכתוב למגרה, או לפרסם ואיש לא קורא? (צריך עיון, קצת מזכיר את תגובתי לאסף ענברי ובפשטות – לפרסם, גם אם לא קוראים. אולי יבוא יום)

דמותו של הביוגרף נתניאל, חשובה. יש עד. מישהו יודע, מלבדם. הוא נואש להשיג מידע, הוא מתחנף, משחד, זקוק לחומר ממישהו אחר, כדי ליצור את יצירותיו התלויות באחרים. אולי הוא דומה לקאסלמן הסופר יותר מה שאנחנו חושבים. ככותבת ביוגרפיות למחייתי, הזדהיתי עם הטחת הראש בקיר, של מי שיודע את האמת, אבל גיבור ספרו מסרב לאשר אותה.

שאלות שהסרט מעלה – הצורך בהכרה, האגו (אם כתבת ולא יודעים שכתבת  אז מה? אולי זה לא חשוב? ושמא זו כתיבה 'לשם שמים' – נטולת אגו? האם ראוי לוותר על זה? אולי אסור לוותר – מכוחו של איזה עיקרון? אמת?)

הסופר בעל "מגע הזהב" – של מי הוא היה, בעצם? שלה? שלו? ראו מה כוחה של שותפות. הם יחד היו טובים יותר מאשר כל אחד לחוד. למה לא חתמו שניהם? למה הוא לא ויתר, ולמה היא כן? כמובן שיש פה הבניה חברתית ברורה. תרבות. פמיניזם. שוביניזם. (מי מבשל, מי כותב)

הנרקסיזם. חובה לכותב\יוצר? להיות מרוכז בעצמו? עובדה, היא לא היתה מרוכזת בעצמה, ולכן לא התפרסמה. אחד מששים גאווה שנצרכת.

אחזור ואדגיש, לסיום: היא לא קרבן, הם כרתו יחד ברית של שקר, שניהם שותפים לה. שניהם נושאים באחריות, הוא אחראי על חיים של יוקרה מזויפת, היא אחראית על חיים שלמים של תסכול, התסכול הוא של שניהם.

ומה בסוף? האמת תיוודע? האם הדבר עדיין הפיך? אני חושבת שלא. גם אם בסוף הביוגרף ינחש, ידע, ויפרסם. החיים כבר נחיו, של שניהם. לו ייוודע הדבר, הוא יהפוך לקוריוז, ותו לו. ונניח שהיא תספר לילדים, זה באמת ישנה משהו?

סיום הסרט – הזכיר לי קצת את הסיפור שלי – 'וכשהיא לעצמה' (פורסם בספרי 'ככה נראית גאולה'. הגבר נטל את כל ההילה, וכשהוא הולך, התפנה לאשתו מקום. היא פותחת דף חדש. האם היא תמלא אותו עכשיו? לבדה? השאלה נשארת פתוחה. נראה אותה.

עבודת הביוגרפית

מה עושה ביוגרפית? מה הקשיים שבהם נתקלת? מהי ביוגרפיה טובה באמת? ולמה מוכרחים לחבב את מושא הכתיבה? שיחתי עם ד"ר שמוליק פאוסט בתוכניתו 'אלה הדברים', ברדיו 'כאן' תרבות. החל מדקה 19.45

השיחה ברדיו כאן – 'אלה הדברים'