אשת הרב, אשת הבישוף

לפני ימים אחדים ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ספרי החדש – אשת הרב, אשת הבישוף, הספר הוא רומן היסטורי, וכשמו כן הוא – מספר על אישה יהודיה במאה ה14 בספרד הנוצרית, שבעלה הרב, המיר לפתע את דתו והפך לכומר, לימים לבישוף של אותה עיר עצמה שכיהן כרבה. הוא מעולם לא נתן לה גט. זהו סיפור בחירותיה והתמודדותה האמיצה כיהודייה וכאשת רב מנהיגה בקהילתה, בעולם שפנה נגדה ולקח ממנה את ילדיה כחלק מהחוק הקובע שהילדים עוברים לרשותו של המתנצר.  

רות הירושלמית בת זמננו, הכלואה בביתה בסגרי הקורונה, לצד בעלה שאובחן כחולה באלצהיימר, מגלה את קיומה של יואנה זו, שאינה אלא הערת שוליים של היסטוריונים (בעלה שלמה הלוי שהפך לפבלו דה סנטה מריה, דווקא מוכר וידוע, וכתביו מופצים בעולם הנוצרי כבר מאות בשנים). היא מחליטה לכתוב עליה, וקושרת ידידות פייסבוקית עם איש חכם וקצת מסתורי, שעוזר לה בכך. הספר נע בין הווה לעבר, ואומר כמה דברים על אנושיות, נאמנות, מגפות ועולם דתי שנשבר.

יש הרבה מה לומר על כתיבתו של רומן היסטורי. ראשית, היה לי שותף, ד"ר דוד יעקבסון, שהילך במשך שנים אחדות עם סיפורה של יואנה הלוי, וחיפש דרך לספר אותו. לשמחתי – הוא מצא אותי. כתבתי את הספר, נעזרת מאד בתחקירו היסודי, במחשבותיו ובתמונות ששלח לי מבורגוס ובכלל.

איפה משתרע הגבול בין בדיון לבין אמת הסטורית? מה מותר לכותבת רומן הסטורי, שאסור להסטוריונים מקצועיים? אלה הן שאלות טובות ששאלתי את עצמי גם בכתיבתם של ספרים קודמים שלי, נחמה, למשל.

את דמותה של רות בת זמננו בדיתי משתי סיבות. בראש ובראשונה – כדי שזו תוכל לשאול את השאלות ששאלתי אני: מה באמת הרגישה יואנה? מה העסיק אותה? מה חשבה על מעשהו של בעלה, שלמה שהפך לפבלו? רציתי לבטא בכך, שאפשר לספר את סיפורה של יואנה ביותר מדרך אחת. ואת ה'אמת' הרי לא נדע לעולם.

בנוסף, הספר נכתב בימי קורונה, ודרך מחשבותיה ופחדיה של רות, הצלחתי לעשות משהו עם פחדיי ומחשבותיי שלי, באותם ימי סגרים ובידוד.

ברשותכם אסיים בתגובות של שני קוראים:

"באלכימיה ספרותית מופלאה, הופכת דמות אישה יהודייה מספרד מהערת שוליים בהיסטוריה, לדמות מרכזית ברומן סוחף. את ספרם של דויטש ויעקבסון אפשר לקרוא כרומן היסטורי אך גם כמאבק על זהות וכסיפור על הדרך שבה נכתב רומן היסטורי בימי קורונה". (חיים באר)

נסחפתי אל סיפורם המפתיע של יואנה ויוהנה, רות ודניאל. זהו סיפור על התחברות בימים של בידוד, על זיכרון וחיפוש זהות, על אהבה ועל המשכיות. סיפור שבוחן את גבולות נאמנותו של כל אדם למשפחתו ולעמו, למורשתו ולאמונותיו, וגם לעצמו. קראתי בהשתאות! (אמונה אלון)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s