אמינות

פשע במעגל סגור – מיני סדרה בריטית בששה פרקים

לאחרונה צפיתי כמעט ברצף אחד בששת פרקי המיני סדרה הבריטית 'פשע במעגל סגור'. שון ששרת באפגניסטן, נאשם שירה שם  בחייל טאליבן שבוי. אחרי חצי שנה בכלא מצליחים פרקליטיו להוכיח את חפותו, בזכות ספק שהם מטילים באיכות מצלמת הראש שתיעדה את המקרה. האקדח הזה, של מצלמה שאינה אמינה, עומד לירות בכל המערכות מכאן ואילך.

בליל שחרורו של שון מופיעה משטרה בביתו ומבקשת לעצרו בעוון חטיפת עורכת הדין שלו. סרטון מעקב מתוך מצלמת רחוב, מראה אותו תוקף אותה, ואיש לא ראה אותה מאז. שון מתפוצץ מכעס וחרדה, "לא עשיתי את זה", הוא זועק. "מישהו זייף את התמונות. מישהו מפליל אותי". אבל התמונות חזקות ואמינות, והוא נכלא מחדש. קארי, שוטרת מבריקה בוגרת היחידה ללוחמה בטרור שמנהלת את החקירה, בטוחה ששון אשם.

הקונפליקט עצמו מוכר לעייפה –המלחמה בטרור דורשת אמצעים לא מקובלים. כשעל הכף עומד פיגוע המוני כללי אתיקה ומשפט מתכופפים ומתגמשים. אבל איפה הגבול ומה מחיר החציה שלו? המטרה שקדשה את האמצעים יוצרת עולם של שקר שאי אפשר להאמין בו למראה העיניים, ולחושים בכלל, מטריקס שיוצר מצג שווא שונה לחלוטין מהמציאות האמיתית. האם מוגזם לדרוש עולם אמין?

הקריצה למטריקס חשובה, כדי שלא נחמיץ אותה מציע קארל, הסוכן החשאי לשון, לבחור בין שני משקאות בקרטון. ירוק ואדום. תפוחים או חמוציות. ברקע מהדהדת השאלה ההיא – שאלת השאלות – באיזה עולם אנחנו מבקשים לחיות? קשה אבל אמיתי, או נוח ומזויף? "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה" אומר דוד המלך. כשאלוהים שולט במציאות ובחושים זה דבר אחד, כשאדם לוקח את המושכות זה דבר אחר לגמרי. תשאלו את טרומן, מ'המופע של טרומן'.

 סרטים וסדרות לא מעטים עוסקים בשאלות האתיות של חופש הפרט מול הזכות להגביל את החופש בשם ההישרדות והמאבק בטרור. 'המבוקש' (Person of Interest), למשל, הייתה סדרת טלוויזיה מצוינת שבמרכזה 'המכונה' – מכשיר שעוקב אחרי בני אדם, מסמן התנהגויות חשודות, ומאפשר לתפוס חשודים לפני שבצעו פשע. ל'מבוקש' קדם 'דו"ח מיוחד' סרט מד"ב מאת ספילברג, שמבוסס על סיפור שכתב פיליפ ק. דיק – המספר על מחשב על – מכונה שיש לה הכוח והידע לצפות ולמנוע פשעים לפני שהם מתרחשים, והלגיטימציה לפעול בשם הידיעה הזו. יחסית לשני אלה, לונדון המשתקפת במיני-סדרה שלנו היא מקום מציאותי וחטאי האתיקה לא נזקקים בו בהכרח לפעלולי מדע בדיוני.  מדובר בטכניקות קימות ומוכרות של זיוף משוכלל, שמצליחות להפיק סרטונים שקריים בעזרת תמונות אמיתיות ופעלולי מחשב. בניסוח אחר: העובדה שהדרמה הקולנועית אוהבת פרנויות מוגזמות, לא אומר שהיא לא צודקת.

אחרי שלשה-ארבעה פרקים של מתח בלתי נסבל, הצופה מתחיל להבין מה קורה, ומשם הופכת הסדרה לצפויה יותר, מתהיות על טיבה של המציאות, אנחנו עוברים לסיפור הרגיל של בחירות אנושית, פסיכולוגיה ואינטרסים. במעבר הזה היה משהו מאכזב מבחינתי. והסוף גם הוא צבט בלב. הבקשה לתיקון (תרתי משמע…) לא באה ממש על סיפוקה, ושמא כן? אלא שאז נזכרתי שמדובר בסדרה בריטית, ואם רציתי משהו הרמוני מתוק ושלם, הייתי צריכה לבחור איזו סדרה אמריקאית. עם זאת, צפויה עונה שניה, ואין לי ספק שאצפה בה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s