עיר מקלט

כריכת הספר

הרעיון שיש לאן לברוח גם אם עשית טעות נוראה, הוא רעיון מדהים. אדם שהרג אדם אחר בשגגה, גולה לאחת מערי הלווים. זו משמשת לו 'עיר מקלט' שם שהפך למושג.  "לפני שהטפטוף יהפך למבול", שר אהוד בנאי, "אני חייב למצוא שער לא נעול." כמה פעמים בחיינו אנחנו מבקשים לברוח, ומתחננים שלא  ינעלו בפנינו השערים. עיר מקלט פותחת את שעריה בפני הנמלטים מנקמת גואלי הדם, אבל נסגרת עליהם ונועלת אותם בתוכה – עד מות הכהן הגדול.

מה קורה בעיר מקלט כזו? איך מרגישים הנמלטים שמצאו מקלט, האם הם מתגעגעים לחייהם הקודמים? הם מרגישים אשמים ורדופים? הם כועסים? הם סולחים לעצמם? רומן שקראתי לאחרונה, שכתבה דבורה לב הרמתי, שואל את השאלות האלה ממש, ומספר סיפור דמיוני על חיים בעיר מקלט קדומה כזו, כזו, על תושבים שמתחלקים לקבוצות שונות – ולאזורי מגורים – לפי עמדתם הנפשית כלפי האסון שחרץ את גורלם. שני הגיבורים העיקריים בספר הם ארדון,  איש צעיר והגון שהרג בשגגה את חברו הטוב, ולָהָד – נערה פרועה, צעירה וסוערת, בת לאם לא מתפקדת שחיה בשכונת פשע של העיר. להד וחבריה סוחרים בעשבים משני תודעה, "עשבי חלומות". לא מפליא שישנם שם צרכנים לעשבים כאלה, אנשים שמבקשים לברוח מהעצבות ומהדיכאון. יש גם "סגפנים", שמייסרים את עצמם באופן קיצוני, יש "מתקנים". דרכים שונות להתמודד עם אשמה וטראומה. כמובן שיש בעיר גם מאבקי כוח בין הקבוצות, יש כאלה שינצלו כל סיטואציה לתועלת עצמם, ויש שפשוט אינם יכולים להניח לחבריהם לחיות בשלווה לפי דרכם ובחירתם, ועליהם לכפות בדרכים מניפולטיביות שונות את עמדתם שלהם.

בקיצור, הרעיון נפלא והביצוע טוב מאד. לכותבת כשרון כתיבה ויכולת התבוננות בנפש האדם. הדמויות שבספר מתפתחות ומשתנות, עוברות תהליכים. מהרהרות בקול, ויוצרות קשרים.

אהבתי מאד שכמעט ואין 'רשעים' גמורים, אלא יש הבנה לנסיבות המעשים. אהבתי פחות את האסוציאציות הנוצריות של הסגפנים לובשי המדים החומים, אם כי אני לגמרי מבינה איך אלה הגיעו לשם.

מבחינה מבנית ועלילתית, כדאי היה לשפר את הקצב הנינוח שבו הספר מתנהל, הקפיצות אל הזיכרונות מפעם – קפיצות הכרחיות שממלאות פערי ידע לעיתים מפריעות להתרחשות המרכזית של ההווה, ומעכבות אותה.

הספר נפתח בהצהרה רבתי שהכל פרי דמיון ואין יומרה לאמינות היסטורית, ובכל זאת, הבחירה למקם סיפור בעולם  שבו יש עיר מקלט וכהן גדול ובית מקדש –  היא בחירה מחייבת. צרמו לי אנכרוניזמים כגון השארת פתק בכד (פתק? מנייר? איך כתבו אותו בדיוק?) מפתח בחור המנעול (מניחה שבעולם קדום מדובר יותר על בריחים מעץ) מגבות (מבד סופג??) מונחות מבלי משים על הכתפיים, ואפילו פעם או פעמיים נזכרים שמות משפחה – למשל של להד (שכחתי את השם) בעולם שבו בכלל אין עדיין שמות משפחה.

עם זאת, השילוב בין שפה סופר עכשווית ("לגמרי!" "מישהו פה לא התעורר" "רבֵּנוּ ! "אין מצב"), לשפה עתיקה ופיוטית יותר,  דווקא חינני בעיני. בסך הכל, מדובר בהישג מאד מרשים ויפה של ספר ביכורים. באמת נהניתי מהקריאה, בתקופה שבה שקיעה בספר טוב היא עצמה סוג של עיר מקלט.

עיר מקלט, דבורה לב הרמתי, הוצאה עצמית, 2020

מחשבה אחת על “עיר מקלט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s