יסטרדיי, השחזור

יסטרדיי (2019) - אידיבי

שלש תכונות יש בעיניי לסרט טוב באמת  א. הוא מצליח להפתיע אותי ב. הוא משאיר אותי עם מחשבות ג. הוא מאמין בטבעו הטוב של האדם. יסטרדיי עונה על שלש הסעיפים האלה, וזה לא מעט. המחשבות מתמקדות בשני נושאים עיקריים. האחד הוא כוחן של יצירות תרבות לשנות פני עולם. אולי לא לשנות, כמו – להוסיף. חשבו על משחק – "מה היה לולא היה בעולם" —- (השלימו את החסר). מעניין, לא? יוצרי הסרט שיחקו את המשחק הזה וסיפרו סיפור על תאונה מוזרה שהתרחשה בעולם כולו למשך שניות אחדות, ועשתה איזה קמט במציאות שבמהלכו נעלמו הביטלס מהעולם. להקת החיפושיות – חיפושיות הקצב קראו להם בעברית, בגלל משחק המילים  (ביט – יחידת קצב) שייכת לליגת על של תרומה תרבותית ממשית לעולם. אני לא מתמצאת בתולדות הרוק, אבל אם יותר לי משחק המילים, אין ספק ש ג'ון לנון פול מקארטני ג'ורג' האריסון ורינגו סטאר תרמו לעולם איזו אבן דרך, או סלע. וגם בלי מבינות מיוחדת בהתפתחות הרוק, ואיך להקות וסגנונות נבנו על גבי הביטלס כגמד על גבי ענק, חשבו פשוט על היופי של המוזיקה, ושל המילים. לא כל השירים, אבל חלק משמעותי מהם.

קל לעשות השלכה גם לעולם שלנו. להבדיל, תארו לכם את התלמוד בלי ר' יוחנן, בלי ר' עקיבא. בלי רבי יהודה הנשיא. מדובר ביוצרי ענק שעל גביהם נעמדו אחרים, שמטתם את האבן שלהם, שמטתם חומות שלמות. איזה הפסד ענק (מעורר מחשבות גם  על אלה שמתו באיבם, שלא נולדו, ששה מליונים, נגיד, שהיינו יכולים להנות מפרות רוחם אבל אנחנו לא).

אבל נחזור לביטלס, שבהמשך מתברר שיחד איתם נעלמו עוד כמה דברים למשל קוקה קולה, ואפילו הארי פוטר. העולם נידון לחיות בלי היצירה שלהם, ורק בזכות גיבורנו הממש לא-משהו, שיריהם יונכחו וייזכרו. יושרו וינוגנו. מכל האנושות דווקא הוא, מוזיקאי בינוני טיפוס אפאתי ונטול כריזמה, זוכר. וברגע שהוא מבין שהוא היחידי – הוא מתחיל לשיר את שירי הביטלס, וכולם בטוחים שהוא כתב והלחין אותם, כוכבו נוסק מעלה מעלה.

וזה מביא אותנו לנושא השני. בשפה יהודית תלמודית הייתי קוראת לו: נהמא דכיסופא. לחם הבושה. אדם בנוי לשמוח בשכר שקיבל על עבודתו ולא להנות ממה שאינו מגיע לו על פי דין. חשבו על הטיפוס הזה, ג'ק מאליק, שמסתובב בעולם כגיבור על, מעריצים ומעריצות רודפים אחריו, הוא נהיה מיליונר באדיבותה של סוכנת מקצוענית שהבינה שיש לה ביד אווז המטיל ביצי זהב, שלא אכפת לה כהוא זה מיצירה או אמנות, רק מהצלחה שמניבה המון כסף, אבל הוא לא שמח, כי הוא יודע שהכול שקר, ושדבר מההערצה הזו לא מגיע לו. הפחד שמא ייתפס קיים שם תמיד, אבל הוא חלק קטן מהכאב המהותי יותר – כאב השקר.

יום אחד באים לפגוש את ג'ק שני אנשים שיודעים את האמת, הוא מת מפחד אבל בה בעת מרגיש מאושר. להפתעתו הם לא באים לכעוס או להלשין, אלא להודות לו על גאולת השירים האבודים. בסופה  – הם מביאים לו מתנה שהשיגו בעמל: פתק ועליו כתובת מגורים של… לא נגלה. אתם יכולים לנחש, ודי בקלות.

לא אגלה את סוף הסרט, אומר רק כי בסופו של דבר כפי שהכרזתי מראש – זהו סרט אופטימי. מהי אופטימיות במקרה שלנו? תלוי את מי שואלים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s