הרהורים בעקבות הג'וקר

1.

יש אנשים שמרגישים בעולם בבית. בשפת הזהויות האופנתית של היום יקראו להם 'פריווילגים', כינוי שיש בו משהו, אבל אין הוא ממצה את עומק התופעה כלל ועיקר. כשאומרים 'פריוולגים'  (כגון, זכר לבן)  מתכוונים לסיבות. מתכוונים לסוציולוגיה ולפוליטיקה, אני כרגע מניחה את הסיבות בצד ומבקשת להתרכז רגע בחוויתו של אדם שמרגיש בעולם כבן בית. בדרך כלל מדובר באדם שהיו לו זוג הורים מתפקדים, בריאים בנפשם. למען האמת – בעיקר אמא.  חווית ההרגשה בבית בעולם היא חוויה יפהפייה, מעוררת קנאה וראוי להעמיק בה. האם היא נדירה? האם היא רציפה (או יש בה תקופות)? השלכה טכנית שלה: הצלחה בחיים (-כסף, קריירה, משפחה, ניצול כישרונות ומימוש עצמי).

הג'וקר הוא הסיפור של האנשים שלא מרגישים בעולם בבית. כישלונותיהם (הפך הנ"ל) הם השלכה די ישירה של תחושת האי-ביתיות עם העולם. אני מוכשר, הם אומרים, אבל העולם אינו מכיר בי.  או לפחות לא נתן לי הזדמנות לבדוק את זה. אני עלוב, חיי עלובים, ולא בגלל משהו שאני עשיתי, אלא בגלל הנסיבות.

שלש תגובות שונות להרגשת ה'לא בבית':

א. לא לעשות כלום. לחיות את החיים בנאחס כללי.

ב. לעבוד. לדאוג לזה שהבית ירחיב את דלתותיו ויכניס עוד אנשים.

ג. לשרוף את הבתים (או הגופים) של מי שכן מרגיש בבית.

הג'וקר בחר בתגובה ג'.

הסרט – ויש שהאשימוהו באי מוסריות בגלל זה – רומז לכך שתגובה ג' עדיפה על תגובה א', או לפחות מצטלמת טוב ממנה, ומעניינת ממנה. לגבי תגובה ב' הוא לא מרחיב.

2.

הבחירה בדרך ההרסנית אינה המצאה של הג'וקר, כמובן. הג'וקר הוא שכלול והעמקה של ז'אנר קולנועי ותיק מאד, שנקרא 'סרטי גנגסטרים'. הז'אנר הזה יסודו בהוליבוד של שנות השפל והמשכו בסרטי המאפיה, הטוב מכולם הוא כמובן הסנדק, המספר (בעקבות ספרו של מריו פוזו) על משפחת הפשע האיטלקית ושל מנהיגה הכריזמטי והחכם דון קורליאונה, בכיכובו הבלתי נשכח של מרלון ברנדו. גיבור הז'אנר הוא פושע,  ובכל זאת אנחנו מזדהים איתו – בעיקר כי אנחנו עוקבים אחרי עולמו הפנימי, לומדים להכיר אותו, את רצונותיו, את עולמו, וכך נוטים לחשוב שבסך הכל הוא איש לא רע ואלמלא הנסיבות הקשות הוא היה איש כמוכם וכמוני. בעולם האמריקאי שמתאר הסנדק, וכן הסרטים פני צלקת ואחרים מהז'אנר, אין לאנשים המוכשרים הללו, שקורצו מחומר של מנהיגים, שום דרך סבירה אחרת לפעול, אלא לשבור את הכללים והחוקים. חוקי המשחק ה'רגילים' נועדו לוותיקים, לעשירים, לפריוולגים הנ"ל.

הג'וקר, בניגוד לשמו המלכותי-אירוני, 'ארתור', לא קורץ מחומר של מנהיגים. "אני נראה לך מנהיג של תנועת מחאה?" הוא אומר למנחה תוכנית הטלוויזיה (זו שעד הרגע האחרון אנחנו לא בטוחים אם ההזמנה שלו אליה היא אמיתית או פרי דמיונו החולה). הוא צודק בזה, והוא חכם, והוא רוקד נהדר, בסך הכול, ויש לו הומור ממש לא רע. בנסיבות אחרות, הוא היה הופך למנחה תוכנית כזו בעצמו. במקום זה הוא הופך לג'וקר.

3.

אריסטו בפואטיקה מקדיש כמה פסקאות יפות למחזות שאינן טרגדיה (כלומר, אין בהם התמודדות של גיבור שהוא איש מעלה, שעשה טעות) אלא שרשרשת אסונות זוועתית, קטסטרופה חסרת פשר שמתרחשת לאנשים טובים. בכזו, הוא אומר, אין קתרזיס, אין כלום. סתם זוועה וזהו. חלקים ארוכים מהסרט תהיתי לשם מה התכנסתי לפה. למה עלי לראות סרט על חולה נפש שלא באשמתו, שלא לקח את התרופות שלו פשוט כי אין לו איך להשיג אותם, ובכך הפך לסיוט כלפי עצמו ולסביבתו. מה החידוש? הרי החיים קשים גם ככה. אם אין לקח ואין קתרזיס, סתם בזבוז זמן.

4.

ועכשיו, אין מנוס, צריך לדון על עניין ה'לא באשמתו' הנ"ל. האם לארתור לא הייתה בחירה חופשית? האם הוא חולה עד כדי כך שאין לו דרך להבחין בין טוב לרע? ואם לא הוא האשם – אשמתו של מי הם, המעשים שעשה? נטייתו המעצבנת למדי של הסרט היא לומר שזה אשמת 'החברה' – אין תקציבים לתחנות לבריאות הנפש, אין תקציבים גם לפינוי אשפה ולמיגור מגפת העכברושים הסימבולית מדי. החברה אשמה. להאשים חברה זה מעשה שספק אם הוא נכון מוסרית, ובכל מקרה – הוא מעשה בלתי קולנועי. קולנוע אוהב אנשים ספציפיים, לא מושגים מופשטים כ'חברה'. חברה מורכבת מאנשים, הכרעות מתקבלות בה על ידי סדרי העדיפויות של האנשים ההם. הסרט מציג את המועמד לראש העיר (האם בכל זאת הוא  אביו של ארתור עצמו?) כדוגמה למנהיג שרק מדקלם סיסמאות בחירות, נציג החזקים שכאילו איכפת להם, ובעצם הם מזלזלים בכל מי שאינו 'הם'. שאינו פריווילגי כמותם. אותם בעלי כוח שלא מפעילים את סמכותם כדי לתקן באמת את הטעון תיקון בסביבתם, אלא מתבצרים בטירות מפוארות ודואגים לעצמם בלבד האם הם האשמים? יש להם סוג מסוים של אשמה, כמובן, אבל בעיניי, הדבר אינו פוטר את הנבלים עצמם. גם לא נבלים עצובים ונוגעים ללב כידידנו הג'וקר. אגב,  שמו הסימבולי של המועמד לראשות העיר הוא תומס ויין, מזכיר קצת את גיבור המערבונים, ג'ון ויין, השריף העשוי ללא חת, הלוחם ברשעים וממגר הרוע, סמל לעידן התמים והרומנטי של אמריקה, מלכתו המוסרית בעיני עצמה, של העולם.

5

הג'וקר הוא הנבל הראשי של סדרת קומיקס. ייזכר לטוב הג'וקר הקודם מהסרט "האביר האפל", הית' לאדג'ר. שחקן נפלא באמת. בינואר 2008, סמוך לסיום צילומי האביר האפל, נמצא לדג'ר בדירתו שבניו יורק ללא רוח חיים, עקב הרעלה משילוב של תרופות מרשם וכדורי שינה. (ומי אשם בזה? הוא עצמו? החברה סביבו? אין חדש תחת השמש). לדג'ר המת זכה על תפקידו בפרס גלובוס הזהב ובפרס האוסקר. תחיית מתים מסוימת, דומה, מתרחשת גם בסוף הסרט הנוכחי. אחרי שכמעט נחרץ דינו של הג'וקר, שולפים אותו מעריציו מהאוטו המרוסק, משכיבים אותו על גגו, ואיכשהו בכוחות על אנושיים הוא מצליח להתרומם, ולנופף לכל אלה שמעכשיו יכתירוהו כמנהיגם. JOKEREVIEW_1_i

3 מחשבות על “הרהורים בעקבות הג'וקר

  1. מצוין מאוד, באמת, רק 2 הערות על הנחות היסוד: אחת, מה אם אפשרות ד., היא האפשרות לעבוד קשה בניסיון לשנות בתוכו של האדם את הפקטורים שגורמים לו תחושות זרות וניכור, או במקום, או בנוסף, להכיר בפקטורים הללו, ולעבוד קשה עוד יותר כדי לפצות על התרומה השלילית שלהם, ובכל זאת לייצר חיים סבירים. המונח הכולל לאפשרות ד., הוא "אחריות". שתיים, הגורמים לתחושות זרות וניכור, חלקם חיצוניים וחלקם פנימיים. אפשרות ב' היא ריאלית כפתרון יעיל רק כאשר כמות הגורמים הפנימיים אינה זניחה.

    • הערת הבהרה – הפוסט מדבר כמובן על אחריות אישית, אך רק במובן של הימנעות מבחירה בחלופה ג', ובכל מציב בחירה בינארית בין חיי סבל לאקטיביזם חברתי, ואילו אני טוען שקיימת גם חלופה ד', וייתכן שבמקרים רבים היא תהיה יעילה יותר, כשלעצמה, ובוודאי כשהיא משולבת עם חלופה ב'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s