לא תחמוד, לא תהיה סקאר

חוזרת כעת מצפייה מענגת מאד עם שניים מנכדיי (בנים, גילאי עשר וחצי ושבע) במלך האריות. את הנכדות בנותמלך האריות החדש החמש והשבע לא לקחתי, ובצדק. צריך עור עבה בשביל לחזות במותו של מופאסה ובשאר התקפותיהם של צבועים ורשעים. מאחורינו ישבה ילדה כבת חמש והתייפחה מרה. סליחה על המהותנות. ולסיכום – יופי של מוזיקה ונופים וסיפור. באמת.

אתמול כתב יובל ריבלין בערוץ הטלגרם שלנו ("תפנית בעלילה",) בפרפרזה על אמירתו של איזה פילוסוף יווני  (הרקלייטוס?) שאי אפשר לטבול באותו סרט פעמיים. זה נכון ביותר. ויפה כוחה של אמירה זו לכל טקסט, ספר סרט או סיפור. לא הרי לימוד פרשת\אגדת\… (מלאו את חסר) בגיל 18 ללימודה בגיל 50, וכו'. בעקבות 'טבילתי' הנוכחית בסרט הזה, שהתרחשה בפער של כשני עשורים מזו הקודמת, ימי הצעירות והתום, רציתי לכתוב סלוגן קצר בעמוד הפייסבוק שלי: מי שראה מלך האריות, לא יכול להיות איש רע באמת. ואז נזכרתי שאני כבר לא צעירה ותמימה, וויתרתי. אנשים רעים יש גם בקרב אלה שרואים סרטים נפלאים על מוסר ומנהיגות, ונגד רשע וצביעות. איזה לקח עצוב. אקונה מאטטה??

למעשה, יש לי הגיג רחב יותר, ההולך ונאפה לאיטו. הוא קשור בצורך הבסיסי של האנושות לספר לעצמה אגדות וסיפורים כדי לפרש לעצמה את העולם וכדי לקבוע בו נורמות: היה מנהיג, קח אחריות, דאג לחלשים ממך, אל תכרות ברית עם הצבועים, אל תגזול את שלא שייך לך, לא תשקר, לא תגנוב ולא תרצח.  היה מובאסה, אל תהיה סקאר.  אופס, הנה ערבבתי פה בין סיפור לבין חוק, ערבוב טבעי. התרבות האנושית פעלה ופועלת בשני הערוצים הללו, של החוק ושל הסיפור. בתורה המסורה בידינו, יש משניהם. בדברי חכמים יש אגדה והלכה. מה היחס בין שני הדברים הללו? מה חיצוני ומה פנימי? מה אנושי ומה אלוהי? האם אפשר בכלל להפריד?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s