מחשבות על סימבוליות

גרוסמןדבירמדרך הטבע, תמונת דביר שורק המוטל ללא רוח חיים בצד הדרך, מחבק את ספרו האחרון של דוד גרוסמן, הזמינה פרשנות סמלית אצל רובנו. שמחתי לקרוא הבוקר בטורו של עמית סגל ניסוח יפה ומדויק של הסמליות הזו: בן המתנחלים ארוך הפאות מחזיק ברגעיו האחרונים את ספרו של אחד הסופרים הישראלים .החשובים של זמננו, והרי גם שמו של הספר דורש התיחסות סמבולית – איתי החיים משחק הרבה. החיים והמשחק הדוקר-כואב שלהם. אלוהים שישמור. . מה נותר לנו אם לא להמשיך ולשחק בהם.,

כמובן, אם יותר לי להוסיף מינוח ספרותי מקצועי יותר,  זו אינה סמליות סתם, אלא מטונימיה. מטונימיה היא ייצוג, שהוא סמלי. סיטואציה אמיתית שהופכת לסמל, פרט המיצג את השלם. לא בכדי החזיק המנוח את ספרו של גרוסמן. הוא הלך לקנות אותו מתנה לרבו, משמע הוא הכירו, קרא אותו ושכמותו, וקריאה זו היא חלק מעולמו. בכך הוא כמובן שובר סטיגמות מסוימות שמוטבעות בו ובחבריו ודמותו הופכת באחת להיות שלמה ועגולה יותר. אמיתית יותר וקרובה למציאות.

כשביאליק מתאר את המתמיד יושב עם הגמרא שלו בבית המדרש האפלולי ואור מבחוץ מאיר אותם, וקורא-מזמין אותו לצאת, גם זו מטונימיה, כפי שניסח זאת מנחם פרי בזמנו. המתמיד באמת יושב שם. חדר בית המדרש באמת אפלולי וקירותיו ישָנים, והאור – הן אור השמש, והן האור הסימבולי של ההשכלה – באמת בוקע מבחוץ. מחוץ לכותלי בית המדרש הפיזיים וגם האידאים. זוהי סיטואציה אמיתית שהיא בה בעת, גם סימלית. הסמליות מתלבשת על המציאות ככפפה ליד, מעצימה אותה ומפרשת אותה. זה יופייה של מטונימיה.

בשבוע שעבר נתקלתי בסיטואציה דומה, סימבוליות מטונימית שצועקת בקולי קולות "דירשוני" (ואחיה..). ישבתי בלשכתו של תת אלוף במשרד הבטחון, בקריה בתל אביב. האיש הוא ניצול אסון האוטובוס באביבים. הוא היה בן שמונה, תלמיד כיתה ג', כשארבע בזוקות בקעו את האוטובוס ורצחו שמונה מחבריו, וארבעה מבוגרים שהיו שם.  הוא מספר לי על המסלול שעבר מאז, על המאמצים שעשה כדי לא ליפול, לנשור לצד הדרך כפי שארע לאחדים מחבריו, על הכוחות שהשקיע בהתקדמות למרות הקשיים. "המאמץ חיזק אותי", הוא אומר. והמציאות, הדרגה הבכירה והתפקיד הבכיר שאין לקרוא בשמו, שהוא ממלא בימים אלה, מדברים בעד עצמם. אני שואלת על הפציעה, על השלכותיה הגופניות והנפשיות. שואלת על רסיסים. פגשתי אחדים מחבריו, אני מודעת היטב למחירים ששלמו. "ראי", הוא אומר ומצביע על הלחי שלו. "זה נראה כמו גומת חן. כולם חושבים שזו גומת חן, אבל זהו רסיס שהשתקע בפנים ויצר את הצורה הזו בלחי". ואני, שיודעת לזהות סימבוליות כשהיא דורכת לי על הרגל, מחייכת אליו מאוזן לאוזן. "תראה כמה זה סמלי", אני אומרת לו. "הרסיס הוסיף לך חן. האסון, השיקום, המאמצים שהשקעת בהתקדמותך מאז – הם הם החן שלך".

אני אוהבת סימבוליקה. זה לא מקרי כמובן, הרי אני גם אוהבת ספרות, ועם זאת, לאחרונה נתקלתי בידיד, מדען, הכופר בחשיבותה של סימבוליות, שלא לומר – מזלזל בה. אני מבינה למה. סימבוליות אינה אלא פרשנות שאינה הכרחית. אין בה אמת מוחלטת, תוצאותיה אינן חד משמעיות אלא נמצאות בעיני המפרש. ניסיתי להסביר לו – ואם נכשלתי, הריני עושה זאת עכשיו – שהזכות לפרש, גם אם אינה אלא משחק, ואין בה אמת חתוכה בסלע, היא מותר האדם. המשחק הזה מגדיר בין השאר את אנושיותנו ואת מי שאנחנו. אם איני טועה, הוא גם הבסיס למדע ולחשיבה. האדם משחק עם המציאות שלו, בוחן את מרכיביה ואת הרעיונות שמתעוררים בו בעקבותיהם, ולומד להבחין בין אמת לשקר ובין שני אלה לבין האפשרי אך הלא נחרץ. פרשנות סימבולית מעניקה משמעות (אפשרית אך לא מוכרחת) לחיינו, לפיתולי הדרך שאנו עושים בהם, ובעיקר, מוסיפה להם המון יופי. אפשר לטעון שהיופי הזה, המשחק הזה, אינם אלא רטייה שאנו מניחים על הופעות הכאב בחיינו. מעשה של חולשה. סימבוליקה ופרשנות שאינה הכרחית הם לחלשי דעת או חלשי לב. כאלה שהחיים משחק איתם הרבה ואין להם כוח לכאב חסר פשר. יכול להיות. ואף על פי כן, אני מתעקשת שדווקא המטונימיה, אותה פיסת מציאות שהופכת לייצוג, היא פיסה של אמת.

תמונת הנער המחבק את הספר, שהחיים בקושי הספיקו לשחק איתו, והוא איתם, כמו תמונת ראשו נטול הכיפה, מעשה סימבולי ומכוון, המייצג את רעיונותיו של האב שומר המצוות, הם שני סמלים חזקים, בחיריים, שילוו אותי עוד ימים רבים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s