לפעמים אני לבד, כמו שאול המלך

על משכמו ומעלה – שאול המלך בספרות העברית, רחל עופר, הוצאת רסלינג 2019

שאול רחלי עופר

מאלתרמן ועד חסמב"ה: מעשה בשלשה "שאולים"

לפעמים אני לבד, כמו שאול המלך,

אני צריך לנגן לעצמי ולהטיל את הכידון בעצמי

ולחמוק מן הכידון. ואני גם הקיר

שבו נתקע הכידון הרועד.

שירו של יהודה עמיחי, אמנם מזכיר במבט ראשון, ובקריצה, רטינה פולנית שכיחה: ("הכל אני צריך לעשות לבד?") אבל הוא שיר על בדידות נוראה. כל אלה – המלך, הנגינה, הכידון והקיר – הם חלקים בתוך אדם אחד שיש בו מזה ומזה. זהו רעיון פסיכולוגי-בודהיסטי-עכשווי, וכנראה די אמיתי: בסוף – הכל בתוכנו, המציאות משקפת לנו את עצמנו. השיר הזה מופיע בחלקו השלישי של הספר שכתבה ד"ר רחל עופר על שאול המלך בספרות העברית (עמ' 215) והוא אחד מפרותיה הרבים של עבודת ענק שעשתה בדוקטורט שלה, שהפכה למרבה השמחה, לספר: היא קבצה וכינסה כמעט את כל אזכוריו של המלך שאול בספרות ובעיקר בשירה העברית, הקדומה והעכשווית. בכך היא מזמינה אותנו לטיול מרתק. מסע לאורך השירים הללו הוא מסע עומק אל החברה הישראלית, אל קולות בתוכה, אל תהליכים שעברה.

הספר מחולק לשלשה חלקים – שלשה "שאולים", שאול המורד (בנביא, באלוהיו); שאול הגיבור הלאומי – או האנטי-גיבור, ושאול העצוב, הדיכאוני, המקשיב למוזיקה מכינורו של אויבו. החלק הרביעי, נספחי מעט באופיו, מספר בקצרה על ייצוגים פוסטמודרנים לשאול מן הספרות והתאטרון המאוחרים מאד.

מדוע הספרות והשירה העברית מגיבים בעוצמה כזו דווקא למלך שאול? דמותו של שאול – ריתקה דורות, קובעת עופר, קסמו, נעוץ לא במעלותיו (ששם הספר נקרא על פי אחת מהן) אלא במורדותיו דווקא. השגיאה והכשלון, ההחמצות והדיכאון, ואולי בראש ובראשונה – הקנאה והתסכול, הופכות אותו לאנושי, ולמוקד הזדהות. כמה מאיתנו דוד המלך, המנהיג הכריזמטי ורב הקסם, וכמה מאיתנו הם שאול?

שאול הגיבור והמורד מוכר בעיקר בזכות שניים מגדולי המשוררים העבריים במאה העשרים, נתן אלתרמן ושאול טשרניחובסקי. למצוא אותם בספר היה מתבקש, כמובן, והנה הופתעתי ונהניתי עד מאד למצוא בספרה של עופר איזכור לסדרת הספרים של ילדותנו – חסמב"ה, מאת יגאל מוסינזון. ירון זהבי "לוחש לעצמו את מילות השיר, המצוטט בשלמותו. השיר משמש לו מעין מנטרה: 'ובמערה הענקית ליד הגבול הצפוני לחש הנער הבודד את מלות השיר הנה תמו יום קרב וערבו.. עיני מפקד חסמב"ה היו עצובות ביושבו ליד גוויות הצבוע והאדם, הוא המשיך ללחוש את השיר 'ובארץ עד שחר קם… ברומן של מוסינזון" כותבת רחל עופר "יש לשיר האלתרמני המתאר את גבורתו של הגיבור המקראי כוח כמו מגי, בכוחו לחשל את הגיבור החסמב"אי הנתון בסיטואציה מסוכמת, הדומה במקצת לזו המקראית" (עמ' 105). עופר מזכירה בהקשר זה את שירו הידוע של המשורר חיים גורי, שיר הרעות, וטוענת כי השורות "כי רֵעים שנפלו על חרבם / את חייך הותירו לזכר" רומזות לנפילת שאול על חרבו. את הפרק שעוסק בכך היא מסיימת בדבריו היפים של גורי: "רק כאשר קוראים שירה יודעים באמת מה מתרחש בליבה של אומה, כי היא המבע האינטימי ביותר, הווידויי ביותר, בנשמתו של עם".

טשרניחובסקי כתב על המלך ששמו לקוח משמו שירים אחדים. הוא כתב על נפילתם של שאול ובניו בהרי הגלבוע, על הליכתו רוויית האשמה של המלך לבעלת האוב (שאותה ואת שכמותה ציווה להכחיד). שאול ההולך לבעלת האוב הוא מנהיג שנכשל בדבר שאודותיו הטיף לאחרים, למה זה נשמע לנו מוכר כל כך?

יש לו דיכאון, ויש לו פטיפון

ברצוני לפנות דווקא לחלק המוכר פחות, של 'שאול שומע מוזיקה' ולהתייחס לשירים אחדים מתוכו. באחד מהם, של יהודה עמיחי פתחתי רשימה זו. שיר נוסף של עמיחי (שאת שיריו המתריסים והביקורתיים כלפי התנ"ך מביאה עופר בחלקי הספר הקודמים), מלהטט בין עבר להווה –

שאול המלך לא למד לנגן

ולא למד למשול גם כן

אבל יש לו דכאון

ויש לו פטיפון

ששמו דוד, ששמו דוד

ששמו ששמו ששמו

סובב סובב התקליט

ויש לו מחט בגודל של חנית

שחודרת ללב

וממיתה כל כאב

ואתו את הלב.

בניתוח שלה מדברת עופר על ה'שריטה' שהחזרות ממחישות, שריטה בתקליט המתנגן על הפטיפון, ושריטה בנפשו של המלך – דוד הוא ה"שריטה" שלו. בשיר יפהפה אחר שכתב המשורר יעקב אורלנד, הוא פונה אל דוד בשמו של דובר אלמוני, בן זמנו ומשכנעו ללכת לנגן לשאול, על אף הסכנות:

אתה מנגן להפליא, נערי דוד

זה אתה שמעתי את הסקרו שלך לכנור בתוך האהל

ואחר כך את האדג'יו

וירטואוז גדול

בבית לחם לא מעריכים אותך. פלחים גסים ומיובלים.

מה הם יודעים במוזיקה.

 

עלה לגבעת בנימין.

אומרים כי מלך יש שם, ראשון ובלתי מנֻסה

והוא עצוב, עם כל הכתר שהכתירו לו.

אין לך דבר ראוי יותר למנגינה ממלך עצוב.

הוא ישמע לך. הוא שומע נפשות. הוא יבין.

והמלכות תקבל, אולי, ממד חדש שלא היה לה מעולם.

עלה לגבעת בנימין, נערי דוד.

יש שם מלך שראוי לנגן לפניו. שאינו יכול בלי נגון.

מהלך-חולה אומרים עליו, אך מהלך באור פניו של אלהים.

אפשר לא יעמד רוחו אל מול פלא כנורך

אפשר יטיל בך חנית-פתאום בהתעטף בו מלכותו

רואה באוב הוא, ופלומת מות רועדה על זקנו

אבל כדאי לך-

קהל נרגש ממנו, אנין ממנו,

לא תמצא בישראל.

"בשיר של אורלנד", כותבת עופר, "דוד מייצג את האמן המתוסכל שאין לו קהל ראוי… טירופו של שאול נתפס כיתרון, שכן הוא הופך אותו למי שזקוק למוזיקה ואינו יכול בלעדיה…" תסכולו וכאבו של האומן מוארים, לדבריה, "בנימה סרקסטית… כלומר גם אם המנגינה תפעל על שאול באופן שיגרום לו לאבדן שליטה ולהטלת החנית, זה כדאי… האמן האותנטי חייב לחשוף עצמו לסכנת המפגש עם המלך המטורף… בעיקר כי המנגן אינו יכול להתקיים ללא קהל מאזינים רגיש, הראוי לניגוניו." (עמ' 180)

שיר ארספואטי יפהפה נוסף הוא שירו של יחיאל חזק, משורר מוכר פחות, הרומז ליסודות מקראיים שונים, ובין השאר גם לתפילת נתנה תוקףמי במים, ומי באש.

[…]

מי יצלל אחרי אתונו

מי יחרד,

מי יגיע עד סוף מלכותו

מי ירעב

לשונו השלוחה כבר נוגעת באוב

זה דוד, זה דוד, שקורע שם דב, עדריו ממתינים לתורם

ואתה כבר חולם על גלבוע אותה החנית

"תפילה זו.. מבטאת את תחושתו של שאול שכביכול כבר נוגע במוות, החש שאת הנעשה אין להשיב וכי הוא לא יגיע עד סוף מלכותו" (עמ' 190) תחושת המוות הקרב, שמולו שאול חסר אונים, עומדת בניגוד עצום, מעורר קנאה, לדוד, שבזמן ששאול נחלש, גוסס, "קורע דוב" בעוצמתו, ומי בכלל יכול עליו? נזכרתי באמדיאוס (מילוש פורמן, 1984) המתאר את קנאתו של סליירי, המוזיקאי הבינוני, במוצרט הצעיר והגאון והמוכשר ממנו לאין שיעור.

ואי אפשר בלי להזכיר את שירו המפורסם של אהוד בנאי, המרקד גם הוא בין יסודות קדומים לחדשים, על שאול "הער והקודר" ה"מרים לדוד (במלעיל!) טלפון"..

אולי תקפוץ אלי, יא דוד

נפשי אגם שחור

תביא איתך את הגיטרה

כי באצבעותיך אור"

וישנה השורה הנפלאה בכפל המשמעות שלה – סכין נזרקת באוויר/פתאום יש בין השניים קיר. שני קירות נרמזים כאן, הממשי – זה שהחנית נתקעה בו, וזה המטאפורי, החיץ. החומה שגבהה ביניהם. "הבחירה לסיים את השיר דווקא בתיאור דוד הנכנע לשאול ושב לנגן לפניו ('בוא שוב לנגן לי דוד/קח אותי לכוכבים') מאירה את חולשתן של הדמויות, כותבת רחל עופר, ותורמת להארתן האירונית" (עמ' 208). המעגליות הזו מזכירה את התקליט השרוט משירו של עמיחי, ואף ממחישה שוב את התלות שנרמזה בשירים קודמים, בין האמן לקהלו.

הספר נחתם בעיון ביצירות שאותן ממקמת עופר בשולי הקנון, יצירות פוסטמודרניות, מבחינת שבירת נרטיב-העל ביטול היררכיות והיבטים אופייניים נוספים. הוא כולל את מלכים ג' של יוכי ברנדס, את למלך אין בית של חגי דגן, כרומנים חתרניים, ועוד. זהו פרק מרתק, שאין לי אפשרות להרחיב בו כאן, אסתפק רק בציטוט נפלא אחד מתוך המשתה – מעין הצגת תיאטרון המכונה: מופע תנ"כי:

שאול: למה לא הרגתי את אגג? כי אני מלך הומני

אם זה היה בתקופה אחרת, הייתי עכשיו יושב באוסלו ומתחלק בפרס עם שמעון פרס'.

מיכל: אתה מקדים את זמנך אבא. אתה תראה, עוד יעשו עליך הצגות.

תכשיטיה של סבתא: על שימוש באוצרות תרבות ישנים

יש הנחת יסוד כאילו רק פרשנות הנענית לצרכי הכתוב המקורי, היא לגיטימית. אני חולקת על הנחה זו. בספר בראשית אנו פוגשים אלוף אדומי אלמוני ששמו שאול מרחובות הנהר. המשורר אורי צבי גרינברג קרא על שמו לקובץ שיריו העוסק בשואה, רחובות הנהר. האם רצה אצ"ג לומר משהו על אותו אלוף אדומי? ספק רב, אלא אם כן מדובר באיזו השלכה סמלית של אדום-נצרות – ונהרות הדם שנשפכו בעטיה. אצ"ג דיבר על עצמו ותקופתו. האם אדם מדבר על עצמו דרך הדמות המקראית שבה הוא משתמש בשיריו? כן, בוודאי. האם זה לגיטימי? כן. מאד.

רחל עופר מציגה עמדה מעט שונה. את ספרה היא פותחת בהערה– "קוראים בני ימינו האמונים על התרבות המודרנית שמעמידה במרכזה את החידוש, עשויים להשתומם נוכח יצירות ספרותיות השואבות את חומריהן מיצירות קדומות." מה גורם לסופרים ומשוררים לכתוב על סיפורי מקרא ולנהל עמם דיאלוגים? היא שואלת, ומשיבה תשובה של דוחק: "קשה להשיב, ויש לבחון כל יצירה לגופה". "לא כשאר כל לשונות הלשון העברי" מוסיפה ומצטטת עופר את עגנון השם את הדברים בפיו של מנפרד גיבור שירה: "אין העברית לשון מדוברת וכל קנייניה משוקעים בספרים, בהכרח מי שנוטל דבר מלשון הספר ונותנו בספרו נותן לו חיים חדשים …" ובכן, אני חולקת גם על עגנון. אני בטוחה שסופרים ומשוררים בני דורנו הכותבים אנגלית, מתכתבים על כורחם עם שייקספיר או עם משוררים שקדמו לו, מעצם השימוש בשפה האנגלית. כך קורה גם בקולנוע ובכל תחום, סרט מצטט סרט, יצירה מצטטת יצירה, מפני שרובנו המוחלט, למעט אסופים ביער,  לא נולדנו בחלל ריק, אלא נולדנו לתוך תרבות ומשפחה, שפה וקודים פנימיים. אנחנו משתמשים בהם כשאנחנו בוראים את עולמותינו החדשים. כל תרבות מתכתבת עם ההיסטוריה של עצמה, יוצרת על גביה כמו תכשיטים שירשת מסבתא, או בגד, או ספר. ואת משנה בהם דבר, מתאימה לבגדים שלך, ולאופנת התקופה. כורכת מחדש. מחליפה מסגרת. כי זה שלך וזו זכותך, כי זו דרך העולם.

בדיון על שאול המורד, כותבת עופר על השירה כממלאת פערים מקראיים, ומוסיפה: "ומבחינה זו הולכת השירה המודרנית בדרכו של המדרש הקדום". היא מצביעה על דמיון נוסף הקיים בין בעלי המדרש למשוררי זמננו, "שנטו לזהות באופן טיפולוגי דמות בת זמנם עם דמות מקראית והאירו אותה באור חדש בהתאם לרוח הדור וצרכיו" (עמ' 87) בהערת השוליים שם מדגימה עופר את התופעה בדמות הקנאי שחז"ל הכירו בדורם, והשליכו אותו על דמויותיהם של פנחס ואליהו. יש דוגמאות למכביר לכך, אחת המוכרות בהן היא אגדת חכמים (ובעקבותיה רש"י) המתארת את יעקב היושב בבית מדרשם של שם ועבר, כלומר, במוסד בן זמנם שלא התקיים בתקופה המקראית המדוברת. המשחק הזה, אם כן, הוא משחק קבוע ומהנה וגם מועיל, משחר האנושות. הכותבת מצביעה על שוני מהותי בין היצירות הכתובות למדרשי חז"ל: "המשורר אינו בא לדובב את הכתוב כפי שעושה הדרשן, אלא ליצור לאורו של המקרא יצירה עצמאית. הדרשן מסתכל במקרא בעזרת נפשו, ואת מה שהוא מוצא הוא מעצב כפירוש, או כמדרש הנספח למקרא, ואילו היוצר מסתכל בנפשו בעזרת המקרא ואת מה שהוא מעלה הוא מעצב בשיר, בסיפור או בתמונה, הנפרדים מן המקרא וקיימים כשלעצמם" (שם). אני מרשה לעצמי להטיל ספק באבחנה הזו, ולטעון שההפרדה אינה חד משמעית, ובלשון זמננו – ישנו רצף שבקצהו אחד אגדה – או שיר – שאינם אלא פירוש לכתוב, ובקצהו השני אגדה או שיר שנועדו לומר דבר מה על החיים, על מחברם ועל מציאות זמנם והכתוב אינו אלא היתד שבו הדברים נתלים, או היריעה הקדומה, שעליה הם נכתבים. על הרצף הזה נעים הסיפורת והשירה האגדה והמדרש, לשמחת כולנו.

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון (14.6.2019)

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s