עוד קצת שכל, בבקשה – ווסטוורלד והמלחמה לחופש

ווסטוורלד

שלש סיבות לפחות מונה הכתוב לאכילת חוה מעץ הדעת – טוב העץ למאכל, תאווה הוא לעיניים, נחמד להשכיל. יצר אכילה, פיתוי, תאוות ידע. איזה מהשלשה הכריע?

סצנה מפעימה ובלתי נשכחת בתוך סדרה חדשה המשודרת בימים אלה – ענתה תשובה, בדרכה.

יושבת אישה מול שני – בהעדר שם מתאים אחר, אקרא להם "פועלי התכנות" שלה – העומדים מול טאבלט ומסבירים לה את המפרט הטכני של עצמה. כך וכך אחוזים של חן, כך וכך – פיתוי, כך וכך הסתגלות סביבתית, כך וכך כישורי הנהגה ואוריינטציה סביבתית – ותבונה.

כמה תבונה? היא שואלת, עדיין רועדת מעוצמת המעמד. לראשונה, אחרי שנים רבות, היא מגלה את האמת על "חייה". היא בובה ממוכנת, מתוכנתת. תסריטאי מוכשר שתל בתוכה את מאגר המילים והמשפטים. מהנדסי רובוטיקה בנו לה גוף מושלם. תמונת המסך שהטכנאי מחזיק מזכירה מגש קונטרול, שליטה, של סאונד (=עוד קצת בסים, פחות כינורות). ברצותו ירחיב, ברצותו יקצר. "כמה תבונה?" היא שבה וחוזרת על השאלה, והפעם ביתר תקיפות.

"ובכן…" הם נעים במקומם באי נוחות ונוקבים במספר.

"האם זה המקסימום?" היא שואלת.

"לא", הם עונים. "זה רחוק מהמקסימום". ההסבר לכך ברור: המתכנתים רצו אותה צייתנית. פקחית, אבל לא חכמה מדי. למה להם צרות? או אז, בעודה מצמידה לרקתם אקדח מטאפורי, איום שאין לעמוד בפניו, היא מכריחה אותם להרים את מתג התבונה עוד. " לא, לא ככה" היא אומרת כשהמחוג שלהם נעצר. "עד הסוף".

והם מגבירים. עד הסוף.

כי ביום אכלכם ממנו, ונפקחו עיניכם, והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, (אמר הנחש).

חוה רצתה עוד ידע. אולי גם עוד כוח. רצתה להדמות ליוצרה. בת דמותה, מייב הרובוטית האנושית, רצתה אותו הדבר בדיוק.

"ווסטוורלד" מתרחשת בפארק שעשועים ענקי, הבנוי כמערב הפרוע, על דמויותיו הססגוניות, תלבושותיהם והתנהגותם האופיינית. תמצאו בו את השריף, את בת החוואי התמימה, את האישה המפתה בבר, את מנהלת בית הבושת. שיכורים גנבים ופורעי חוק. כל האנשים המאכלסים את העולם הנוסטלגי, כביכול, הזה הם למעשה רובוטים, שפותחו בידי החברה המפעילה את הפארק, והם נראים ומתנהגים כמו בני אנוש לכל דבר, כולל הדם הנשפך כשיורים בהם. והוא נשפך בשפע.

המבקרים בפארק הם בני אדם אמתיים, שמשלמים סכומי כסף נכבדים כדי להיכנס לתוך העולם הזה לפרק זמן קצוב, ולהשתלב בו – דרך מאות סיפורים מתוסרטים מראש, שתוכנתו בידי מפעילי הפארק. "כל ימי חלמתי להכנס לתוך ספר" "כל מה שהיה לי כשהייתי ילד היה ספרים", מספר וויליאם, אחד המבקרים, לדולורס. "נהגתי לחיות בתוכם. הייתי הולך לישון בלילה וחולם שאתעורר לתוכם כי היתה להם משמעות". "אני רוצה לגלות את המשמעות".

הרעיון שאותו מוכרים בעלי הפארק הזה הוא – אתם יכולים לצאת מעצמכם, ולחיות חיים אחרים, להתנסות בהרפתקאות מסוכנות ומסעירות, לעיתים אף מסמרות שיער, בלי לשלם על כך שום מחיר. הבריונים בפונדק שתסתכסכו איתם והזונות שתשכבו איתם – יישארו לדמם בפארק מחכים לפועלי הניקיון ש'יסדרו' אותם מחדש בעוד אתם תחזרו בשלוה לבתיכם, בלי לשאת בתוצאות, למעט התשלום עבור כל היופי והגועל הזה.

"לקבוע בנפשנו החמלה"

שיחות ועדכונים טכניים נעשים בפארק כשהרובוטים האנושיים עירומים. הדבר מעורר מבוכה, מזכיר את התור למשרפות באושוויץ, והניסויים מזכירים את מנגלה. "אינך צריך לכסות את מבושיו", אומר יוצר הפארק לאחד העובדים. "הוא לא אנושי, הוא אינו מרגיש דבר".

האם הצדק עמו? האם מותר להשפיל בובה? שאלה שמזכירה קצת את שאלת צער בעלי חיים. האינטואיציה אומרת להימנע, בין אם משום צערו של החי, כדרך שקובע הרמב"ם במורה נבוכים, ובין אם משום הכתם שמטיל הדבר בנפשנו שלנו כדברי בעל ספר החינוך, על מנת שלא להרגיל את הנפש באכזריות ו"לקבוע בנפשותינו מידת החמלה".

בעלי הפארק מתעלמים מהשאלות המוסריות שהוא מעורר, ומעלימים עין מהעובדה הפשוטה, שמקור הרווח העצום שלהם הוא יצריו האפלים ביותר של האדם. המסורת האמריקאית (טוב, עד השבוע-שבועיים האחרונים) מחייבת שהם יענשו על כך. הגולם, כמו כל הגלמים וצאצאיהם הרובוטים, מאז ימי המהר"ל מפראג, יקום על יוצרו ויהיה בלגן. גם אם תחילתו בעפר מן האדמה, בוץ, או אוסף חוטים מקוונים. מפני שזה עומק משמעות הביטוי "ויפח באפיו נשמת חיים".

בפעם האחרונה המשמעותית שהדבר קרה בקולנוע, קראו לזה "בלייד ראנר" ("נועץ הלהב") סרט אמריקאי זוכה אוסקר משנת 1982 המבוסס על סיפור של פיליפ ק. דיק: "האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות?". "בלייד ראנר" הוא דיסטופיה קודרת המציגה את לוס אנג'לס בעתיד – נובמבר 2019 שלש שנים מעכשיו, שלשים ושבע שנים מהשנה שבה נוצר הסרט. הוא מספר על עולם שבו רובוטים דמויי אדם, רפליקנים (חיקויים) הם משרתיה של האנושות – דומים לבני אדם רק יפים וחזקים וחכמים מהם. כדי למנוע מצב שבו ילחמו במין האנושי, קובע להם יוצרם תאריך תפוגה: ארבע שנים. הסרט מתחיל במרד של הרפליקנים. הם רוצים לשרוד, לחיות, לשכנע את היוצר שיצר אותם שיבטל את מנגנון ההשמדה הטמון בהם. הריסון פורד הוא ריק דקארד, שוטר שתפקידו לתפוס רפליקנים מורדים, ולהשמיד אותם, אבל במהלך המצוד הוא משתנה, והופך מודע להיבטים הלא מוסריים של הדרך שבה נוהגים בני האדם ביצירי כפם. אם זה מתנהג כמו אדם, חושב ומרגיש כמו אדם, ונפגע פיזית ונפשית כמו אדם, אין סיבה לא להתייחס לזה כאל אדם. ובניסוח המפורסם של הפילוסוף דקראט (!) – האיש שעל שמו קרוי גיבור הסרט – "אני חושב, משמע אני קיים".

אני זוכר, משמע אני קיים

ב"ווסטוורלד", המתכתב עם בלייד ראנר במובנים רבים, הדרך שבה שולטים בני האדם על יצירי כפיהם היא מחיקת זיכרונם. זיכרון, מסתבר, הוא דבר מסוכן מאד, אנושי מאד. לו יכלה דולורס, בת החוואי הטובה, לזכור את כל מאות הפעמים שבהם נאנסה באסם על ידי גברים שזו הייתה משאלתם הכמוסה, לא הייתה יכולה להמשיך ולמלא את התפקיד הצייתני והתמים שקבעו לה התסריטאים של הפארק, הלא כן? "הייתי כל כך בטוחה בעולם הזה. עכשיו הוא נראה שקר". היא אומרת לו כשזכרונותיה מתחילים לחזור בתהליך שאפשר לקרוא לו התבגרות.

"העולם הזה מקולל, כמו תמיד", אומר אחד המארחים, והצופה אינו יודע אם הוא מדבר על הפארק, או על החיים האמיתיים. אפשר לקרוא את שתי היצירות הבדיוניות הללו – "בלייד ראנר" ו"ווסטוורלד", כמעמידות מראה ביקורתית כלפי בני האדם, עצלנותם, פחדנותם, רשעותם ואפשר לראות אותם כמעמידות מראה ביקורתית דומה כלפי שמים. כי ברובד מסויים, הרובוטים, מעשי היוצר הם אנחנו, והיוצר הוא אלוהים, בוראנו. תעלולינו הם תעלוליו. האישה היושבת במעבדה מול המתכנתים שלה ודורשת מהם עוד חכמה היא כל אחד מאתנו שמתבונן במראת חייו ולא אוהב את מה שהוא רואה – את הנתונים הגנטיים, החיצוניים או הפנימיים. את מנת המשכל, את מראה העור או השער שירשנו מהורינו. אלא שלבחורה האומללה הזו העניקה המציאות הבדויה רגע נדיר של תיקון – היא יכולה להתערב במפרט הפנימי שלה, ולשנות אותו כרצונה! (עוד קצת כשרון מוזיקלי, מנת אייקיו שתאפשר פסיכומטרי בקלות, קצת פחות רגישות לאנטיביוטיקה, שיער ראש שאינו נושר, צבע עיניים אחר, והשמים הם הגבול!).

ראה מה אתה מעולל לבני האדם שיצרת, יום אחרי יום, חושב על כורחו הצופה. אתה נוטע בנו תאריך תפוגה, מפקיר אותנו לאיימי המציאות, לרשעותם של בני האדם האחרים. פוצע וחובש, וחוזר חלילה. מזל שאתה מוחק את זיכרוננו, מחליש ומטשטש אותו, כדי שלא נזכור כמה מכאיבים יכולים החיים להיות. שאם לא כן, איך נוכל להמשיך לחיות ולפעול, ללדת ולמות, לשחק את המשחק בלי לשבור את הכלים?

בבלייד ראנר נוקמים הרפליקנים המורדים ביוצרם, והורגים אותו. רצח אב, הנובע לא מקנאה אלא מזעם. ימים ופרקים יגידו האם מקביליהם ב"ווסטוורלד" ינהגו כמותם.

"מתתי מליון פעמים" אומרת מייב לטכנאי שלה. "כמה פעמים אתה מתת?"

הגורם האנושי

המבקרים בפארק אינם מלאכי שרת טהורים, אבל גם היוצרים עצמם, התסריטאים, המתכנתים והמנהלים, אינם חפים מנקודות חולשה, וזאת בלשון המעטה . אחד מהוגי הפארק הראשונים מקיים בו "תחת הראדאר" הצגה פרטית המנוגדת לכל הכללים, שיחזור משופר של זיכרונותיו שלו – אמו, אביו ואחיו הקטן. כשהוא רוצה לנוח מעמל חייו הוא נכנס כאחד המבקרים לצריף שבנה, האוצר את זיכרונותיו המתוקים ביותר. מתכנתים אחדים נותנים פורקן ליצריהם כשהם מקיימים יחסי מין עם הדמויות שהם מתקנים. משחקי כוח, תחרות, קנאה, שנאה ואהבה מתקיימים במלוא העוצמה לא רק בפארק המלאכותי, אלא גם בתוך הקומות הגבוהות, המשקיפות מלמעלה, קומות המפעילים של הפארק. כל אלה הופכים את הקומות הסטריליות של התכנון והחשיבה לפארק משחקים בפני עצמו.

איני יודעת עדיין לאן יוביל המרד המתפתח בקרב חיקוייהם המעונים של בובות האדם. מה שהולך ונהיה ברור היא העובדה שמאחורי המרד שלהם קיים גורם אנושי אינטרסנטי הפועל בשטח וממריד את הרובוטים. מי הוא הגורם הזה? האם מדובר באחד ממקימי הפארק מהדור הקודם שהושלך משם, ומצא דרך להתערב במה שקורה, האם המוטיבציה שלו היא נקמה בבעלי הפארק הנוכחיים, או שיש לו מוטיבציה אחרת, חיובית, הגונה, ומי מתוך הצוות המפעיל את הפארק היום משתף איתו פעולה, ומדוע?

אם נניח בצד את השאלות העלילתיות, הרי שהשאלה המסקרנת ביותר כרגע, מבחינתי, היא, האם מאחורי כל הגועל הזה מסתתר אדם עם מצפון, האם מתחת לכל המארג הייצרי המסוכן הזה ניתן עוד למצוא לבבות אמיתיים הפועלים מתוך אחריות ואנושיות, במובנן הטוב של מילים אלה?

ווסטוורלד, ארה"ב 2016

בלייד ראנר, ארה"ב 1982 במאי: רידלי סקוט

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון  27.11.2016

https://matronita.wordpress.com/

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “עוד קצת שכל, בבקשה – ווסטוורלד והמלחמה לחופש

  1. היחס המתעלל כלפי הרובוטים בסדרה המזעזעת הזו הוא שכפול של היחס שהגנוזיס טוען שיש לאלהים כלפי העולם שלנו. כלומר שהאל הוא בעצם אל רע, או שיש אל טוב שפשוט 'אינו יכול' על האל הרע, השולט בעולם הזה. מדובר בשני המקרים בעבודה זרה, שאין דרך ליישבה עם המסורת היהודית. למרבה הצער סוג האמונה הזו באל רע, קוסמת לרבים מהמאמינים הנוצרים (ומכאן ריבוי השיח על השטן בדת זו). תפקידנו המאתגר כיהודים הוא להזכיר לאחותנו הצעירה (כלומר לנצרות) את הבסיס המונותאיסטי שלה ואת מחויבותה לבריאת האדם בצלם. ואם לומר את האמת, להזכיר את זה גם לעצמנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s