המזכרות

המזכרות

מוכר הכרטיסים בסינמטק תל אביב, היפסטר אדיש ומבולבל מעט, העיף בנו מבט ושאל – אזרחים ותיקים? בלענו את עלבוננו, הטבענו אותו בבדיחה קלושה והלכנו לאולם הגדול של הסינמטק. בדיעבד, השיחה הקצרה הזו הכינה אותנו היטב לבאות. אקספוזיציה.

הסרט מתחיל בלוויה, סבא מת, הנכד רץ, מאחר ללוויה שלו. אביו של הנכד, בנו של המת, כועס על בנו – עכשיו באים? הסבתא לוחשת לו בחיבה – לא נורא. סבא לא כועס. הוא אהב אותך מאד. די לנו ברגע הזה, ובאחרים שיבואו, כדי לאפיין את דמות הסבתא המקסימה ואת יחסיה המיוחדים עם הנכד שלה, רומן.

שלשה דורות בסרט הזה, שלש זוויות, שלש נקודות שונות בציר הזמן האנושי. רומן הצעיר, הביישן והנאה הוא סטודנט לספרות, שחי בשכירות עם שותף תימהוני, מחפש אהבה. אולי יכתוב רומן ואולי לא. בינתיים ממקומו בחיים הוא מתבונן במה שעובר על בני משפחתו. הוא רואה את קרובי משפחתו במאבקיהם השונים, ובכישלונותיהם. הוא מנסה לעזור לאביו המדוכא, שעולמו התערער בבת אחת עם פרישתו מהעבודה ומות אביו, ועל כתפיו מונח כובד נטל הדאגה לאמו הזקנה שנותרה לבדה.

רומן הנכד מרבה לבקר את סבתו המקסימה, שעוברת על כורחה לבית אבות, ומרגישה איך נשמטים ממנה מושכות חייה. אתה חייב לראות את זה, אומרת לו הסבתא באחד הביקורים ומצביעה על ציור ענק ומגוחך של בעל חיים לא מזוהה. הם מתגלגלים מצחוק. מי הוא הצייר הלא מוכשר הזה? מה פשרו של הציור? הנקודה הזו תתפתח בהמשך הסרט, אפילו הצייר יופיע. רב הפיתוי לראות פה משל לצייר הגדול, ולחיים שהוא מצייר עבור כולנו, חיים שלעיתים קרובות מדי נראים משונים כל כך ולא מובנים. ואולי להפך, זהו משל דווקא לציירים הקטנים שאנחנו. חייו של כל אחד מאתנו הם ציור פרטי, מלווה בהמון כוונות טובות, אבל לא תמיד מובן לסובב אותנו.

ברגע מסוים בורחת הסבתא מבית האבות, ורומן נשלח לחפש אותה. שם, במסע החיפוש הכפול הזה, שלו ושל סבתו, יתחילו הדברים להסתדר, מעגלים יסגרו ומעגלים חדשים יפתחו. משהו במועקה הקיומית ישתחרר.

הסרט הוא סרט פשוט, לעיתים מצחיק עד דמעות, לעיתים עצוב (עד דמעות). עלילתו לא מאד מתוחכמת, אבל סוג החלון שהוא פותח ישר לתוך הקישקעס, המראה הלא מלבב הנשקף ממנו וסוג ההרהור הנלווה להצצה הזו, פוגעים בדיוק במקום החשוף והרגיש שבו מצויים כרגע בני הדור שלי. לרגע אנחנו הסבתא, לרגע עדיין הנכד ורוב הזמן – דור הביניים, העומד מול מחויבויותיו השונות, מתבונן בעצב על הוריו המזדקנים, מקווה להצלחת ילדיו, ובעיקר לוטש עיניים לזקנתו שלו עצמו האורבת בסבלנות בפתח.

 

הסרט מבוסס על ספרו של דויד פואנקינוס סופר רגיש ומיוחד, שספר נוסף שכתב, 'העדינות', הפך גם הוא לסרט מצוין – אף הוא מהסוג הקיומי-מהורהר, שעושה חשק לחיות.

ואגב, ההחלטה של הסינמטק התל אביבי לא להדליק את האור עד תום הכתוביות נראית אולי יפה על הנייר, כבוד ליוצרים וכל זה, אבל בפועל היא סכנת נפשות של ממש. הקהל – רובו מבוגר, רובו לא מבין צרפתית – מצביע ברגליים ומתחיל לעזוב את האולם הרבה קודם, מפלס דרכו בין הכיסאות והמדרגות בחשכה גמורה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s