שבר את הכללים, ונשבר בעצמו

הורדאף אחד לא מספר סיפורים כמו דניאל. כשדניאל מספר לילדיו סיפור לפני השינה, הוא מחקה את הדמויות: דובי, שפן או ברווז ומחייה אותן. הילדים מתגלגלים מצחוק, ומה הפלא? הוא מתפרנס מזה. למחייתו הוא מדובב סרטים מצויירים. לפחות עד אותו בוקר שבו התפטר במחאה על טקסט לא מוסרי – נדמה לי שהיתה זו תמיכה בעישון סגריות – והוא נותר ללא עבודה. קש ששבר סופית את גבה של אשתו.

את גב' דאוטפייר – סיפורו של גבר לא אחראי שהתחפש לאומנת כי לא יכול היה לוותר על ילדיו, ראיתי בהנאה עצומה עם ילדיי, שהיו קטנים מכדי להבינו עד תום. כבר אז, ימים של התוודעות אינטניסיבית לקולנוע וקסמיו, היתה לי תגובה מותנית קבועה – לזהות את הקונפליקט המרכזי בסרט, ולמצוא לו מקבילה 'אצלנו', ביהדות. הו, אמרתי לילדיי התמהים. הפעם זה ממש קל. האב השובב שכח איך להיות מבוגר אחראי ואת כל כובד המשימה הטיל על כתפיה של אשתו – סאלי פילד. היא, שאינה יכולה לשאת עוד את כובד המשא ובעיקר את הברייה הקפדנית והמשעממת שהפכה להיות בגללו, נפרדת מהאיש שאמנם הצחיק אותה עד דמעות, אבל לא הצליח לשמור על ילדיהם באופן אחראי. ראשו המופרע והיצירתי של האב מצא פיתרון הוא יענה למודעת הדרושים של רעייתו העסוקה, בעזרתו של אחיו מאפר הקולנוע הוא יתחפש לאישה מבוגרת, לחקות מבטא בריטי הוא הרי יודע מצויין, שהרי הוא עובד בחיקוי קולות, וכך ישהה עם ילדיו ככל שיחפוץ. באופן מפתיע, התחפושת המוצלחת משנה אותו גם מבפנים, מלמדת אותו דבר או שניים על אחריות, סדר ומשמעת. דברים שכה סלד מהם קודם, הלבוש החיצוני, לא משנה עד כמה רחוק הוא מאישיותך הפנימית, משפיע עליך בסופו של דבר. המסגרת יוצרת תוכן, הכלים משפיעים על התוך. והרי זה ספר החינוך מפורש: אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

ויליאמס אינו במאי או תסריטי אלא שחקן, ובכל זאת מבט מהיר על סרטיו הבולטים מלמד שלא מעט מהם עוסקים במתח בין מסגרת להעדרה. לתפקיד האיש האנושי, החם והמשעשע הוא החליק כמו כפפה

באופן שהוא הרבה יותר מסתם טייפקאסטינג (=תפקיד אופייני קבוע). בסרטים רבים הוא ממלא את תפקיד האאוטסיידר, זה שמציע אפשרות החורגת מהמקובל. בסרט 'סיפורו של ויל הנטינג' שעל תפקידו בו זכה באוסקר, הוא משחק את שון, פסיכולוג חריג שויתר על קידום הקריירה שלו מסיבות שבתחילת הסרט אינן ברורות. שון – היפוכו המוחלט של חברו הקרייריסט, הפרופסור למתמטיקה, מצליח היכן שרבים וטובים נכשלו – להציל את חייו ואת נפשו של נער מחונן, החווה שבר פנימי עמוק. הסצנה שבה נסדקת החומה שבה עטף את עצמו ויל (מאט דיימון) וסוף סוף הוא בוכה נשבר ומתפרק לא ממש מפתיעה את צופיו הותיקים של ויליאמס, הם – אנחנו – מכירים אותו היטב כמי שעובד שעות נוספות בלפרק חומות מסוגים שונים. הנה, אפילו בויאטנם הוא הצליח! שהרי אין איש שלא מכיר את התפקיד המפורסם שלו, מהראשונים שבהם, כאדריאן, שדרן הרדיו בסרט 'בוקר טוב ויאטנאם'. אדריאן, האיש שמתעקש לדבר אמת, ולהצחיק את מאזיניו החיילים, במקום להשמיע באוזניהם דקלומי ממסד מטשטשים. הסרט, בזכותו של וילאמס, מצליח לגעת בכאביה העמוקים של המלחמה ועושה זאת מנקודת מבט סוריאליסטית ונוגעת ללב, ממש כשם שהיא משעשעת. השילוב הזה, של הרגיש האנושי והנוגע ללב, עם המשעשע עד דמעות, הפך להיות סימן ההיכר של האיש.

תפקידו הזכור ביותר של רובין ויליאמס הוא תפקיד המורה הכריזמטי בסרט מועדון המשוררים המתים (Dead Poets Society), שנקרא בעברית 'ללכת שבי אחריו'. לתוך מוסד מהוגן, שמרני יוקרתי ומרובע להחריד, מגיע מורה צעיר שמלמד את תלמידיו לשבור מסגרות ולגלות את עצמם ואת ייחודם. בשיעור הראשון הוא קורע את עמודיו הראשונים של ספר הלימוד. 'קרפה דיאם', היתה הסיסמה ששינן להם שוב ושוב, (משפט שבגללו יכול היה כל חובב קולנוע להתהדר שהוא מכיר לפחות שתי מילים בלטינית) קרפה דיאם, חייה את הרגע. קפטן הו קפטן, ענו לו תלמידיו בהערצה. תחת פריצת הגבולות הזו והאופקים הנפלאים שהיא פותחת, מסתתר חומר נפץ מסוכן, חופש שאינו מוגבל בדבר – יש לו מחיר. אחד התלמידים (בגילומו של רוברט שון לאונרד, שלימים נכיר כד"ר ווילסון בסדרה האהובה 'האוס'), הולך עד הסוף עם רצונותיו, וכאשר הללו נתקלים בכוח מתנגד, בדמות אביו הקפדן, הוא לא מסוגל לעמוד בעוצמת ההתנגשות ונוטל את חייו.

בבת אחת ובאיחור נורא, מבין המורה, או לפחות הצופה, את חוסר האחריות בתביעה לשבור את הכללים כולם. אחריות מסוימת, אף היא עקיפה, יש לויליאמס בתפקידו כפאטש אדאמס. בסרט המבוסס על סיפור אמיתי, שובר אדאמס את כל החוקים, יוצא נגד כללי הממסד הרפואי המחייבים מילוי טפסים, שמירת מרחק בין רופא לחוליו על חשבון מגע אנושי. הוא מפתח שיטה משלו, הכוללת הצחקת החולים, מפר על הדרך לא מעט כללים, ובסופו של דבר גם מקים מוסד משלו, בלתי רשמי עם פחות מגבלות ושם עוסק ברפואה ללא רישיון. גם שם, יש מי שמשלם מחיר על העדרם המוחלט של חוקים וכללים – הפעם זו אהובתו של אדאמס. כאשר היא באה לבדה, מתוך אמון מוחלט ונטול סייגים, לביתו של אחד הפציאנטים, חולי הנפש, הוא תוקף אותה למוות.

סך כל תפקידיו

סרט אחרי סרט רוקד עם עצמו ואיתנו רובין ויליאמס את הריקוד הזה, בין הכללים לשבירתם.

האידיאליסטים הגדולים רוצים בסדר יפה וטוב, מוצק ואדיר כזה, שאין בעולם לו דוגמא ויסוד, על כן הם מהרסים את הבנוי לפי מדת העולם. המעולים יודעים גם לבנות את העולם הנהרס…. (הראיה קוק, זרעונים)

לא בטוח שזה חוקי לפנות לסך כל תפקידיו של שחקן מיוחד במינו. גם אם לא – נלך בעקבותיו של האיש, ונגמיש מעט את החוקים. או אז, ואם יורשה לי הדבר, אבקש לקבוע בבטחון די מלא, שהאיש היקר הזה, על סך כל דמויותיו, נתן יותר מאשר לקח, בנה ולא הרס. התנועה בין בקשת המרחב שחבוי בה יסוד ההרס, לנטילת אחריות שלא להרוס את הקיים, היא תנועה נפשית ודרמטית יסודית מאד. האם נפשו של ויליאמס נלכדה שם בתנועה ההיא? האם הוא, ממש כתלמידו בסרט, לא הצליח לעמוד בהתנגשות?

נשמות דתוהו גבוהות הן מנשמות דתיקון. גדולות הן מאד, מבקשות הן הרבה מן המציאות, מה שאין הכלים שלהן יכולים לסבול. מבקשות הן אור גדול מאד, כל מה שהוא מוגבל, מוקצב ונערך, אינן יכולות לשאתו. … (שם)

מתבקש מאד לדון את האיש הזה לכף זכות, לומר שמשהו היה שם בעולם, ובאינטנסיביות שלו שלא היה יכול עוד לשאת. תודה לך, רובין ויליאמס, שהיית האיש שגילם את המתח הזה, שלבסוף הכריע אותך. תודה לך, שאחרי מעשיך ותפקידיך נמשכו לבבותינו.

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון 15.8.2014

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s