ג'ק, הזאב, ויערת הדבש

ג'ק באואר

הוא יפעל על פי האמת שלו בניגוד לחוק ולשרשרת הפיקוד, ובכך יסתכן בהעפה, בפיטורין, בכליאה, ומוות, ולעיתים במה שהוא חמור ממוות. על פי רוב הצדק עמו, ואלמלא היה פועל כפי שפועל, המצב היה גרוע עשרות מונים. אבל המחיר, המחיר האישי שהוא משלם כבד מנשוא ומחמיר מעונה לעונה. ג'ק באואר גיבורה המיתולוגי של סדרת המתח 24 שהפציע לאחרונה בעונה תשיעית, מעלה שוב, כדרכו, את סוגית הציות וגבולותיו. בגבולותיו המעורערים של החוק מונח הסיפור שלו: מחושיו החדים יקלטו תמיד את המקומות שבהן המערכת מפספסת, טועה.

יונתן

רק מלאנו פקודות, אמרו הנאצים אי אז. החוק הזה מטומטם, אומרים אנשים כל הזמן. תג מחיר וניאו-נאצים. פורעי חוק בעינינו, מגיני האומה בעיניהם. חוק המדינה, חוק מוסר, חוק דתי, פקודה שדגל שחור מתנוסס עליה. שאלת החוק וגבולותיו אינה שאלה חדשה, כמובן. מאז עברה חוה על החוק הראשון בעולם, נחקקו חוקים רבים, חלקם מוצדקים יותר וחלקם פחות. יונתן בן שאול, למשל, עבר על חוק שלא הכיר, ומשנודע לו הדבר, ערער על הלגיטימיות שלו, ונלחם על חפותו.

הימים ימי מלחמת שאול בפלישתים, שאול החרד לגורל המלחמה קבע שאסור לאכול ולשתות עד תום הקרב, והשביע על כך את העם. העם מצדו ירא את שאול ושמר על השבועה.

וְכָל-הָאָרֶץ, בָּאוּ בַיָּעַר; וַיְהִי דְבַשׁ, עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה. וַיָּבֹא הָעָם אֶל-הַיַּעַר, וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ; וְאֵין-מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל-פִּיו, כִּי-יָרֵא הָעָם אֶת-הַשְּׁבֻעָה.

וְיוֹנָתָן לֹא-שָׁמַע, בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת-הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ; וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-פִּיו, וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו. וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר, הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת-הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם, הַיּוֹם; וַיָּעַף, הָעָם. וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן, עָכַר אָבִי אֶת-הָאָרֶץ: רְאוּ נָא, כִּי-אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה. אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם, מִשְּׁלַל אֹיְבָיו, אֲשֶׁר מָצָא: כִּי עַתָּה לֹא-רָבְתָה מַכָּה, בַּפְּלִשְׁתִּים.

העניינים מתחממים, שאול מבקש להעניש, אבל העם נלחם עבור יונתן:

"הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל חָלִילָה חַי ה' אִם יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי עִם אֱ-לֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה – וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת-יוֹנָתָן, וְלֹא מֵת".(שמ"א י"ד).

בדומה ליונתן, מזהה ג'ק באואר את המקום שבו קם הגולם על יוצרו, והחוקים שנקבעו כדי להגן ולהועיל הופכים לנטל.

כשהופיע לראשונה הוא התקבל בחיבוק עז, כגיבור הטלויזיה הנכון במקום הנכון: ב- 6 בנובמבר 2001 עלתה הסדרה בארצות הברית, חודשים אחדים אחרי אסון התאומים. אמריקה היתה זקוקה אז מאד לא רק לגיבור, אלא לכזה שיחשוב מחוץ לקופסה. עובדה: הקופסה התפוצצה. משהו בה, כנראה, לא עבד. הגיבור החדש התאים לה ככפפה ליד. הסדרה עצמה הקפידה לשבור קונוונציות וחוקי מסך– לפתור כל בעיה ביממה אחת עגולה, כל עונה מנתה 24 פרקים כל פרק שווה לשעה ביממה. בדיחות קבועות נולדו, על האיש שאף פעם אין לו זמן לאכול, לישון או להיפנות לצרכיו.

בעונות האחרונות באואר קצת הגזים והדרך שלו להצלת האומה עברה דרך שבירתם של יותר מדי קודים. העונה החדשה נפתחת כשבאואר הוא טרוריסט מבוקש. מידע שמגיע למטה הלוחמה בטרור, חושף היכן אפשר למצוא אותו. ששים ושמחים רצים לוחמי היחידה לאותו מקום, ותופסים את האיש. לכאורה – הכל טוב, אבל במטה יש סוכנת אחת, קייט, הקרוצה מהחומר של ג'ק, הן באומץ ליבה, הן בחשיבה הלא-מרובעת שלה, והן בנכונות שלה לשבור כמה חוקים כדי לעשות את מה שהיא מאמינה בו. קייט לא קונה את סיפור הלכידה הקל מדי, ולמרות שזהו יומה האחרון בשרות, היא מצליחה להוכיח את טענתה: ג'ק שתל את המידע במתכוון, הוא רצה להיתפס, יש לו אינטרס. השאלה העיקרית שתלווה אותנו בהמשך היא מהו אותו אינטרס, והאם יצליח ג'ק לשכנע את סוכני היחידה שהוא אינו טרוריסט אלא פטריוט. ושבלעדיו – ירצח נשיא ארה"ב ויקרו עוד דברים נוראים וקשים מאלה.

אדם לאדם זאב

יש המבדילים בין פושעים לפי המוטיבציות שלהם, יש שמבדילים לפי צבע הצווארון (מה צבע צווארונו של ראש ממשלה שנכלא?) העובדה שישנם אנשים חכמים שמזהים את גבולות החוק לא פוטרת את העולם מעונשם של פורעי חוק רגילים, פושעים לתיאבון. הווה מתפלל בשלומה של מלכות (וחוקיה) אמרו חכמינו (אבות ג, ב), שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. לפעמים הפושעים שייכים בעצמם לאותה 'מלכות'. לפעמים הם ראשי ממשלה.

ג'ורדן בלפורט המכונה 'הזאב מוול-סטריט' הוא עבריין צווארון לבן קלאסי. ברוקר שלמד לעבור על חוק רשות ניירות הערך ולשלשל לכיסו מליונים רבים. הסרט המבוסס על סיפורו האמיתי הוא סרט בעייתי מבחינות רבות, לא צנוע ובוטה. יש שטוענים שאין לכתוב עליו כאן מעל דפיו של מוסף חשוב זה. אבל הטענה החמורה ביותר שחזרה על עצמה נגד הסרט הזה, הוא היותו בלתי מוסרי שכן הוא מראה איש שסרח, ואת הצלחותיו, את רכושו, שלל מכוניותיו, מטוסיו הפרטיים והיאכטה המפוארת שלו. לית דין ולית דיין, כמעט. אני חולקת נחרצות על האבחנה: מכל הטענות שאפשר לומר על הסרט הזה – פורנוגרפי, שוביניסטי, גזעני, פוגע בכבוד אדם, ומה לא – בלתי מוסרי הוא לא. לבלפורט בגילומו של די-קפריו יפה התואר, יש לכאורה הכל. הוא מתעשר עוד ועוד, יש לו מנה – והוא רוצה מאתיים. יש לו מאתיים והוא רוצה מיליון. הוא אינו מסוגל להישאר ולו לרגע אחד פיכח מאלכוהול ומסמים. מכל פריים ופריים בסרט עולה ריקנותם האיומה של חייו, וכל הנשים והסמים והרכוש הם רק ניסיון כושל ובלתי אפשרי לחפות על הריקנות הזו. לא חשוב כמה מטוסים פרטיים, יאכטות ובתי פאר תדחס לתוכם – מלמד הסרט בפשטות – חיים ללא משמעות וללא מוסר הם בור פעור. גם הנפש לא תמלא. אז אל תראו את הסרט, באמת שאינכם חייבים, אני שראיתי אומרת – מזמן לא פגשתי בשיעור מאלף כל כך על מה שלא חשוב בחיים האלה.

הפס דקיק והסיפור היהודי

ימי אייר בואכה ו' בסיוון, הם ימים טובים להרהר בהם על חוק ושברו. לא חרבה ירושלים על שהעמידו דבריהם על דין תורה. לא חרבה? למעשה, ירושלים כמעט ולא נבנתה בגלל מוסכמות שמרניות והתנגדות לחוצפתם של הציונים המבקשים לבנות מחדש את ארצם.

כשהוכרזה המדינה נולדו גם חוקיה ונולד הצורך להישמע להם, זה לא אומר שאין בהם כמה מטופשים: ביום ירושלים נכבש הר הבית והוחזר למוסלמים. עד היום נדרשים המבקשים לעלות אליו ולהתפלל לעבור על החוק האוסר זאת. בסבסטיה עלו על הקרקע ראשוני גוש אמונים בניגוד לחוק, ועד היום ההתיישבות ביש"ע קיימת תחת צל הפרת החוק הזו.

השתתפתי לאחרונה בסדנת 'מיהו יהודי'. בסדנה התבקשנו למיין טקסטים שונים לפי מידת 'יהדותם'. הרוחות סערו והויכוחים להטו. בדרוג שלי צעדו בראש טקסטים שהצליחו לבטא את מה שבעיני הוא הרעיון היהודי הכי בסיסי: להכניס את האינסופי לתוך הסופי, ואת הרעיון לתוך החוק המכיל אותו. זה הסיפור היהודי, ומה היינו בלעדיו. שירו של מאיר בנאי 'מנגינת הנדודים' הוא דוגמה טובה לכך. האיש רוצה לנדוד, נשמתו רוצה מרחבים, אבל הוא בוחר להשאר בבית עם המנגינה ("ובסוף הוא לא נוסע/ הוא נשאר ומבין, לעולם היא תתנגן בו/ מנגינת הנדודים"). בימות המשיח, כתב הרב קוק (למשל: אורות התשובה ו, ז), נזכה להבין גם איך מתאימים הרעיונות לפרטי החוק וטעם העץ – החוק וקליפתו – יהיה כטעם הפרי. אולי בימות המשיח הביצוע והגעגוע – החוק ונשמתו – יהיו לאחד.

לֹא אֲרַחֵף בֶּחָלָל \ מְשֻׁלַּחַת רֶסֶן,

פֶּן יִבְלַע עָנָן\ אֶת הַפַּס הַדַּקִּיק שֶׁבְּלִבִּי\ שֶׁמַּפְרִיד בֵּין טוֹב לְרָע.

אֵין לִי קִיּוּם\ בְּלִי הַבְּרָקִים וְהַקּוֹלוֹת שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּסִינַי.(זלדה)

החוק, על פי זלדה, לעולם אינו חוק 'יבש' או נוקשה. הוא עשוי מברקים וקולות. חוקים שעשויים מאור – אין בנמצא אדם – לא יונתן ולא ג'ק באואר – שיצא נגדם.

"24" – לחיות עוד יום, יס הו, ימי שלישי 22.45

הזאב מוול סטריט, מרטין סקורסזה (במאי), ארה"ב 2013

פורסם במוסף שבת של מקור ראשון, במדור לפנאי ולפנים  24 במאי תשע"ד

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s