מה הסיפור שלך? או איך להשתחרר ממצודה בעזרת סיפור

חיי פיי

"וראה בית אחד נמוך עומד בתוך הקרקע והחלונות למטה סמוכים ממש להארץ והגג נופל ונשבר. וראה ששם יושב אחד ומנגן על הכינור שצריך להקשיב מאוד כדי לשמוע את הקול והוא שמח מאוד וקדירה עם משקה עומדת לפניו והמשקה היה יין ומאכלים עומדים לפניו והוא שמח מאוד מלא שמחה בלא דאגה כלל" (ר' נחמן מברסלב, מעשה מבטחון).

חייה של שחרזדה ניצלו בזכות סיפורים שספרה למישהו אחר במשך אלף לילה ולילה. גם חייו של מרדכי נצלו בזכות התחלפות סיפורים ("סרבן השתחוויה"\"מציל חיים"). בסיפורו הנודע 'מעשה מביטחון' מספר ר' נחמן על מלך אחד ש"אמר בלבו מי ימצא שלא יהיו לו לדאוג יותר ממני, כי יש לי כל טוב ואני מלך ומושל, והלך לחקור אחר זה. והיה הולך בלילה והיה עומד אחורי הבתים להקשיב ולשמוע את דברי העולם. והיה שומע דאגות כל אחד, שזה אינו הולך לו כסדר בחנות, ואחר כך הלך לבית אחר, ושמע שיש לו דאגה שהוא צריך להמלכות, וכן שאר כל הדאגות של כל אחד ואחד"… עד שהלך וראה את האיש המתואר לעיל. לא הנסיבות הן הגורמות לשמחה או לאושר, הבין ר' נחמן, בעקבות שלמה המלך ("איזהו עשיר השמח בחלקו") אלא הסיפור שאתה מספר לעצמך עליהם. האם עשיר ומאושר אתה, או כעוס ודאוג.

הפסיכולוגיה המודרנית גלתה זה לא מכבר את כוחו של הסיפור שמספר אדם על חייו שלו, להצילם או לאבדם. פרופ' מרדכי רוטנברג פיתח שיטה ברוח זו. בערך באותו זמן, מעבר לאוקיינוס, הפכה אישה אמריקאית אחת, ביירון קייטי שמה, למורה רוחנית. משנתה מבוססת על הפרדה בין המציאות לבין סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו עליה, רובם מחשבות שווא מייסרות ומכאיבות. בספרה הידוע 'לאהוב את מה שיש' ובקטעי שיחה רבים מספור, המצויים לכל בערוץ יו טיוב, היא מלמדת כי שלווה ושמחה תמצאנה למי שישכיל לחקור את מחשבותיו, "להאיר עליהן בפנס", בלשונה, ולגלות שהסבל שנגרם לו בעטיין אינו מחויב המציאות. המחשבות על המציאות הן הסיפור שלנו. אם נהיה ענווים מספיק, אולי נזכה לספר אותו כסיפור של גאולה ותודה קיומית עמוקה.

איך אתה מעדיף את סיפור ההצלה שלך?

פיי, נער הודי, הצליח להפוך על פיו את הסיפור המכאיב שסיפרו עליו בבית הספר. חבריו ומוריו נהגו לגחך על שמו האמיתי 'פיסין' (באנגלית – משתין) אבל הוא, בתבונה ובכישרון השרדות מופלא, הפך את עצמו לגיבור של סיפור אחר לגמרי: 'פיי'– גאון שזוכר בעל פה את המספר המלא של הפיי המתמטי: מספר טהור המייצג את היחס הקבוע בין היקף המעגל לקוטרו.

ישנן יצירות הגורמות התעלות. התעלות דייקא, לא קתרזיס נוסח אריסטו. תחושה שאחרי הקריאה\צפייה\האזנה אתם מעט גבוהים יותר משהייתם קודם ובלבכם אותה תחושה מסעירה האומרת – היוצר נגע פה במשהו עמוק וחזק. "אישור מחודש" קוראים לזה בשפה מקצועית. אישור מחודש לחיים, לשמחה הבסיסית שבהיות כאן ועכשיו, בעולם הזה, למרות הכל, מלווה בתחושת הודיה עמוקה לבורא או כפי שהוא נקרא בתרבויות מסוימות – הטבע, היקום, המציאות.

יצירת המופת הקולנועית 'חיי פיי' היא אחת היצירות הללו

, שיתוף פעולה בין במאי טיוואני זוכה אוסקר (אנג-לי) וסופר קנדי זוכה פרס הבוקר הספרותי – (יאן מרטל). פיי אוהב את הודו בכל לבו אבל נאלץ לעזוב אותה בגלל החלטת משפחתו לעקור לקנדה ולמכור בה את גן החיות שלהם. האוניה שבה נוסעים פיי ומשפחתו על גן החיות השלם שלהם – תיבת נוח צפה – טובעת בלילה סוער אחד (מבול). פיי הוא הניצול האנושי היחידי בה, לצדו – זברה, צבוע, קוף וטיגריס. כמו בחד גדיא – כבר בתחילת הדרך טורף הצבוע את הזברה ואת הקוף, והטיגריס טורף את הצבוע. על הסירה נותרו לבדם שני השורדים – אדם וחיה. פיי בעל התושייה, והטיגריס החזק שיהיה עוד מעט רעב שוב. סיפור המסע שלהם הוא סיפור נפלא, פיוטי ומלא הומור, דתי מאד, שנושאו מאבק הישרדות בעולם קשה, ורגעי חמלה וחסד הבוקעים בתוכו. רגעים שאותם חווה פיי כרגעי התגלות דתית וגם כרגעים של עוצמה אנושית גדולה. הרמוניה מוחלטת בין אדם, טבע ואל.

בסוף המסע, מגיעים פיי והטיגריס מותשים לחופי מקסיקו ושם מתרחש היפוך מפתיע: צוות יפני בא לחקור אותו על מה שקרה לספינה הטובעת ומתקשה להאמין לסיפורו. ברגעים אלה מתברר שלסרט נושא נוסף והוא – איך מספרים מציאות. ממש כמו באקספוזיציה שבה מצליח פיי לספר סיפור אחר על עצמו – בסוף הסיפור, כשבאים חוקרים יפנים לפיי ניצול האוניה, כדי לשמוע ממנו איך טבעה הספינה, אין דעתם נוחה מהסיפור המוזר. ובכן, פיי מספר להם סיפור אחר, דומה להפליא, למעשה, דומה באופן חשוד לסיפור עם הטיגריס, רק הרבה פחות יפה ומרומם. בסיפור החלופי אין חיות כלל. על סירת ההצלה ישנם אנשים, טובים ורעים, בני אדם שהרגו זה את זה. פיי הוא היחידי ששרד. ובכן, באיזה משני הסיפורים להאמין? האם בסיפור שיש בו שגב והוא גורם לנו אושר והתעלות, או בזה היוצר דכדוך ועצב? האם שני הסיפורים נכונים באותה מידה, והבחירה ביניהם נתונה בידינו?

לצאת מהמצודה

יש לי חוב אליכם. הרשימה הקודמת שעסקה בסדרה 'בלש אמיתי' ("כלואים במצודה עתיקה") הייתה חשוכה ועצובה למדי. תרמה לכך בין השאר משנתו הקיומית של הבלש ראסט, שממנה ציטטתי כהנה וכהנה ("התודעה האנושית היא שגיאה טרגית באבולוציה"; "המין האנושי לא צריך להתרבות"). והנה, בפרק האחרון מתגלה לפתע ראסט שונה, שמספר לעצמו סיפור אחר לגמרי על העולם. צפייה נרגשת בפרק הזה גרמה לי להבין שעלי לסגור את המעגל, ולהיפרד מהסדרה החשובה כראוי לה.

כזכור, הסדרה מתרחשת בשלשה פרקי זמן שונים: ב1995 הפכו השניים לצוות, חקרו בצוותא פרשיית רצח איומה במיוחד, והביאו אותה לפתרון שבזמנו נראה להם נכון, אם כי הושג בדרך מעוותת-מוסרית. ב2002 הקשר ביניהם ניתק בפיצוץ גדול, והם נפרדו זה מזה וגם מעבודתם במשטרה. ב2010 הם נחקרים, בנפרד, על ידי שני שוטרים צעירים. בתחילה הצופה אינו יודע מדוע, ובהמשך, מתגלה שפרשיית רצח חדשה שצצה מצביעה על בעיה בפתרון הרצח ההוא מ1995, השניים נחקרים כדי לגלות מה קרה שם באמת.

זה המבנה. והוא מבנה מבריק, מפני שהוא חידתי ומסקרן. מפני שהוא מוגש לצופה מהסוף להתחלה לסירוגין, ומפני שבסופו של דבר בעזרתו נשאלות שתי שאלות –– מי מסתתר מאחורי סדרת הרציחות ומה יקרה לשני הגיבורים. לחוד וביחד. ולמרות שמדובר בסדרה בלשית לכאורה השאלה השנייה חשובה יותר, עמוקה יותר ומובילה את הסדרה.

ב1995 נולדה הברית בין השניים, היא נולדה בחטא, במובן זה שהחטא שמר עליה. ב2002 הברית הופרה. השאלה שנשאלת בגלוי או בסתר לאורך שמונת פרקי הסדרה היא, האם תחודש הברית ועל איזה בסיס. התשובה שעונה הסדרה לשאלה זו חיובית ומרגשת בדרכה: הפעם לא סוד אפל יחבר בין שני הידידים-אויבים לשעבר, אלא רצון משותף לתקון העוול, ולהשבת הצדק. יש להם 'אן- פיניש-ביזנס'. והם יתגברו על האגו הפגוע כדי לסיים אותו יחד. הפרק האחרון הוא פרק השיא וסצנת הסיום היא מהסצנות שבשלן הומצא הקולנוע, לא פחות. בעבודתם המשותפת חושפים השניים את זהות הפושע ומסכנים את חייהם כדי לתפוס אותו. סצנת הסיום של הפרק, ושל הסדרה כולה, מתרחשת בחזית בית החולים שבו אושפזו שניהם לאחר סיום האירוע. ראסט, הפצוע הקשה מבין השניים חושף, בדמעות, את השינוי שעבר ברגעי הכמעט-מוות שלו. את ההבנות החדשות שהגיע אליהן באשר לחיים ולאהבה, ליקום, לחושך ולאור הנאבקים בו. באותו רגע מתגלה למרטי הנדהם, ולצופים המופתעים לא פחות – גודל השינוי והתמורה שעברו על הגיבור העצוב והמריר שלנו. רגעי ההתוודעות הללו הם כה יפים ואמתיים, רחוקים כל כך מקלישאה קולנועית, שידו המהוססת של מרטי הנשלחת ללטף את זרוע חברו המתייפח ולראשונה בכל השנים האלה לחבקו – היא גם ידנו שלנו, הצופים. בתנועת היד הזו הברית נכרתת מחדש – בין ראסט לבין היקום שאהב לשנוא, בין שני החברים שזכו לעשות תיקון אמיתי במציאות ובחברות שלהם. ולבסוף, כמו בכל יצירת מופת, בין הצופים לבין העולם.

לאהוב את מה שיש, ביירון קיטי, תרגום לעברית: הוצאת פראג 2004.

חיי פיי, אנג-לי, על פי סיפור מאת יאן מרטל, ארה"ב 2012

בלש אמיתי, ניק פיוזלטו (תסריטאי ובמאי), ארה"ב 2014 HBO(בארץ: יס-הו )
פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 28.3.2014

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s